שנה בזול

למדתי בתיכון בבית ספר הישיגי למדי. או ליתר דיוק, בית הספר עצמו היה מעט הישיגי, כשהתלמידים היו אלה שבאמת שיכללו את ההישגיות לכדי אומנות. נו... אלה שהתלוננו למורה על ה-99 שאיננו 100 עגול, ושברחו לשירותים בבכי על 95 רחמנא ליצלן. אף אחד לא הכריח אותנו ללכסן מבטים למבחן של השכן, והיו כאלה שבאמת ידעו לקבל את הציון שקיבלו, לדחוף את המבחן לתיק, ולהמשיך הלאה בחייהם המלאים בתוכן מעניין הרבה יותר ( = בנים!!!! במקרה של נערות בנות 16).
אני לא באמת יכלתי לשכנע את עצמי לנשור מהתחרות לגמרי - ידעתי שחשוב להצליח בלימודים (אני חנונית כידוע). מצד שני, לא התכוונתי לבלות את ימי ולילותי בלימודים אינסופיים. זו תהיה כניעה!
כבחורה שעיניה בראשה, הנקרעת בין הרצון להצליח ולהבטיח את עתידי, ובין הרצון ליהנות מזיו נעורי, הבחנתי בכך שחוק התשואה הפוחתת רלוונטי מאוד לפרדיגמה התיכונית שנמצאתי בה. שמתי לב שאפשר ללמוד למבחן במשך שעה, ולקבל שמונים. אפשר ללמוד שעתיים, ולקבל תשעים, אפשר ללמוד שלוש שעות ולקבל תשעים וחמש, ואפשר לחרוש במשך שבועיים וחצי, כולל תליית טבלאות לשינון על דלת השירותים, ולהבטיח את המאה. כלומר, ככל שמשקיעים יותר, כך התמורה שמקבלים עבור ההשקעה הנוספת, פוחתת. שעת הלימוד הראשונה כבר מעניקה לך את רוב הנקודות במבחן. השעה הבאה תוסיף בסביבות 10 נקודות לציון. אם לומדים עוד שעה נוספת מרוויחים אולי עוד 5 נקודות. ודרושות שעות רבות של השקעה כדי להגיע בוודאות למאה עגול (מן הסתם הזמנים השתנו ממבחן למבחן, אבל הבנתם את הנקודה). 
לכן, פיתחתי שיטת הערכה עצמית אלטרנטיבית - מיקסום היחס בין התוצאה להשקעה. אם החרשנית של הכיתה קיבלה 98, אבל לשם כך היא נאלצה ללמוד 8 שעות, ואילו אני הוצאתי 90 אבל למדתי רק שעה וחצי, אני ניצחתי. גם הוצאתי ציון סבבה, וגם השקעתי משמעותית פחות זמן בלימוד, מה שאפשר לי להעביר את הזמן הנותר בפעילויות מהנות הרבה יותר.
כמובן שגם ניסיתי ללמד את עצמי שההערכה העצמית שלי לא צריכה להיות תלויה באחרים וכל הבלה בלה הזה. אבל כשמצאתי את עצמי מתבאסת מאיזה מבחן שלא עלה יפה, תמיד ניחם אותי להיזכר בכך שאני בעצמי בחרתי כמה להשקיע. בזמן שאני כייפתי עם חברים, רוב אלה שקיבלו יותר ממני הסתגרו בחדר וחרשו. האם מעט הנקודות שהם קיבלו יותר ממני היו שווים את זה? לטעמי, אלא אם כן היה מדובר בבגרות או מתכונת, לא. (זה מזכיר לי חברה שכשבמסגרת משחק חברה נשאלה "על מה את מתחרטת?" היא ענתה ב"שלא הברזתי יותר בתיכון".)


לצערי התיאוריה הזו די קרסה באוניברסיטה כשהתמודדתי עם קורסים שהצריכו שבוע של חרישה אינטנסיבית רק כדי לקבל ציון עובר, ובמילא לא היה סיכוי שיהיה לי חיים בין כל המבחנים והתרגילים שהייתי צריכה להגיש. אבל הרעיון היה נחמד בזמנו. אני עדיין משתמשת ביחס הזה כדי להעריך מתכונים. 


אני, כמו רוב העולם, אוהבת מתכונים עם יחס תוצאה-השקעה גבוה. אלה שנראים ובעלי טעם פיצוץ, אבל הם בעצם די פשוטים להכנה.
אז לכבוד בלוגולדת מס' 1 של בישול בזול, קבלו את עוגת השוקולד האהובה עלינו. מדובר בעוגה בחושה קלה להכנה וזולה שיוצאת רכה ושוקולדית. אפשר להגיש אותה כמו שהיא, או לשדרג עם גלידה או קצפת (מקציפים 1 שמנת להקצפה, עם 1-2 כפות סוכר, או לפרווה, פשוט מקציפים חבילת קצפת ריץ'). כדי להפוך את העוגה הפשוטה הזו לעוגת רושם, אופים ב-2 תבניות עגולות, מצפים בקצפת ומקשטים בשוקולד מגורר, פירות טריים חתוכים, וכדומה. אפשר גם לאפות בתבנית שקעים עם מז'טים לקבלת אחלה קאפקייקס.
העוגה הזו חלבית, אבל מתפרוותת (מלשון פרווה) בהצלחה רבה על ידי החלפת החלב במיץ או מים. מכיוון שהמתכון מתבסס ממילא על שמן, קיבלנו בזאת עוד עוגה פרווה ללא מרגרינה לאוסף. ווהו!


עוגת שוקולד בחושה

מבוסס על: מתכון מתוך הבלוג Sips and Spoonfuls
עלות: כ-10 ש"ח
כמות: תבנית מלבנית גדולה, או 2 תבניות עגולות בינוניות.

מרכיבים:
2 כוסות קמח
2 כוסות סוכר
3/4 כוס קקאו
2 כפיות סודה לשתייה
1 כפית אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
1 כוס חלב (כדי שהמתכון יהיה פרווה אפשר להשתמש במים או מיץ)
1/2 כוס שמן
1 כפית תמצית וניל
1 כוס קפה חם
2 ביצים


הוראות הכנה:

מערבבים בקערה את המרכיבים היבשים: קמח, סוכר, קקאו, סודה לשתייה, אבקת אפייה, מלח. 
עושים שקע בתערובת היבשה, מוסיפים לתוכה את כל יתר המרכיבים, למעט הקפה, ומערבבים עד שהבלילה אחידה, ללא גושים. 
מוסיפים את הקפה ומערבבים שוב עד שהבלילה מתאחדת.
מעבירים לתבנית גדולה משומנת, 2 תבניות קטנות משומנות, או תבנית שקעים עם מנז'טים, ואופים בחום בינוני, 180 מעלות, עד שהעוגה מתייצבת. זמני האפייה משתנים בהתאם לגודל התבנית, כ-40 דקות לתבנית גדולה, וכ-30 דקות לתבנית יותר קטנה, וכ-20 דקות לקאפקייקס.

לפני (בגרסת הקאפקייקס, עם המטרפה המאממת
ששרושקה נתנה לי ליומולדת)

ואחרי (או לפחות, תוך כדי)

<כעת זהירות, נאום בלוגולדת רגשני!>
<אני רצינית. זה מביך. עם השתפכויות ותודות וכאלה.>
<טוב. הזהרתי אתכם... >


תודה לכם קוראי. תמשיכו לשתף, להאיר ולהעיר, גם (ובמיוחד) אם אני טועה. אני רוצה ליצור פה מקור ידע מלא ועשיר לאנשים שרוצים לחסוך כסף באוכל, וכל תוספת ופידבק שלכם עוזרת לבנות אותו. אני אולי יודעת דבר או שניים על בישול בזול, אבל רב לי מלחשוב שאני יודעת הכל לבד. אה, וגם, כל פעם שאני מקבלת תגובה הלב שלי רוקד ריקוד קטן של התרגשות, שתדעו.
תודה לבלוגרים (למעשה בעיקר בלוגריות) שקוראים ומגיבים ומעודדים. בהתחלה ממש הביך אותי להגיב בבלוגים של אחרים - למה מי אני? למה שהם ירצו לקרוא את התגובה שלי? חשבתי שבלוגוספיירת האוכל היא עולם מוגמר וכולם שם כבר חברים של כולם. אני מתגברת על המבוכה הזו לאט, וטוב שכך. אני מגלה עולם של אנשים כיפיים, מעניינים, משתפים ומפרגנים שנוסף על נחמדותם, נותנים לי המון השראה - במתכונים, בצילום, בכתיבה, בעיצוב ועוד. במיוחד תודה לסליפ שעודדה ועזרה לי לפתוח את הבלוג וגם (זה אולי יישמע לכם מצחיק) שלימדה אותי להשתמש בפונקציית ה-AV במצלמה. התמונות שלי השתפרו לאין ערוך בזכותה.
תודה לעורך המהולל של הפוסטים שלי באקסנט מאז אפריל (לא יודעת אם הוא רוצה להיחשף בשמו). כשהתחלתי לכתוב לא דמיינתי שתוך שמונה חודשים הפוסטים שלי יופיעו באתר תוכן חיצוני אמיתי, להלן אקסנט, ושכמה מהם גם יככבו בעמוד הראשי של ויינט. זה עוזר לבלוג להיחשף למלא קוראים חדשים, זה עוזר להפיץ את הרעיון שאפשר לבשל אחרת, וזה גם מגניב לאללה!
תודה לאישי שדוחף ומעודד ומפרגן וגאה (ועורך, ומבשל ושוטף כלים...). באמת שזה לא היה קורה בלעדיו. אשרי שזכיתי.
ולסיום, כמה מילות ברכה מאישיות ידועה בתחום האוכל (לחצו להגדלה).