להתחיל חיים במדינה חדשה זה כמו לקנפג טלפון חדש. כולכם בהתלהבות מהגאדג'ט הדנדש, ושכחתם כמה התאמות צריך כדי שהוא אשכרה יהיה שמיש. צריך להגדיר שפות, למצוא את המקלדת שאתם אוהבים, להתקין את האפליקציות ולסדר את אלה שאתם משתמשים בהן הכי הרבה במסך הפתיחה... ואז צריך לקנפג את כל האפליקציות עצמן - להיזכר בסיסמאות, לקבל הרבה קודים חד פעמיים בסמסים, לכבות את הנוטיפיקציות המציקות, לכבות את פיצ'ר הניגון האוטומטי של סרטים בפייסבוק רק אחרי שאחד מביך במיוחד מתנגן לו בקול במשרד (לא שזה קרה לי). צריך להתרגל לגודל ולצורה החדשה, לגלות לאיזה כיס בתיק ובמכנסיים הוא נכנס ומאיזה הוא מתעופף, למצוא צלצול שתשימו לב אליו אבל שלא יעשה לכם התקף לב, ועוד כהנה וכהנה.
גם את החיים צריך לקנפג, רק שזה לוקח הרבה יותר זמן, וזה הרבה יותר קוץ בתחת. ובמקרה דנן, קנפוג החיים כלל קנפוג טלפון בתוכו, למקרה שתהיתם מאיפה ההשראה למטאפורה המפורטת להחריד הזו. לכל מקום צריך להירשם, ויש מלא ניירת שצריך לשלוח לכל מיני מקומות. לכל שירות יש אתר, וצריך יוזר חדש וסיסמא חדשה: פה לפחות 8 תווים ופה מקסימום 6. פה אסור מספרים ופה חובה. פה היוזר הוא המייל, פה צריך להמציא אחד, ופה זה המספר הסידורי על כרטיס הספרייה, רק שהם לא אומרים את זה בשום מקום ואתם צריכים לנחש. אתם שולחים עותקים של תעודות מזהות לכל עבר, מחלקים את מספר כרטיס האשראי לכל מאן דבעי. צריך להזמין שירותי אינטרנט כדי שתוכלו להירשם לכל השירותים באינטרנט. צריך ביטוח רפואי כדי לקבוע לילד תור לרופא, כדי שהוא יוכל למלא את טפסי הבריאות לגן, כדי שהילד יורשה ללכת לגן, כדי שלכם תהיה שנייה של שקט, כדי שתוכלו להתעסק בכל הטופסולוגיה של הרישום לביטוח הרפואי.
חד גדיא, חד גדיא.
---
תנאי המינימום למחייה אנושית בעידן המודרני: מיטה ואינטרנט. לא בהכרח בסדר הזה. כשיש מיטות ואינטרנט אפשר כבר לעבור לדירה החדשה. את כל השאר אפשר להביא אחרי.
מעולם לא ריהטתי בית שלם מאפס. תמיד היה לנו איזה בסיס - דירה מרוהטת חלקית, מתנות חתונה, דברים שחברים ומשפחה מסרו... כשאני קונה משהו, במיוחד כשמדובר בריהוט יקר לבית, אני צריכה לעשות בירורים. איפה משתלם, מה יפה, מה נוח. הפעם זה היה מאוד קשה. אי אפשר לבלות יום בלעשות דוקטורט על כל פריט ופריט. אז מצאנו אנשים שמפנים דירה וקנינו מהם את כל מה שהם לא העבירו במחיר מוזל, על בסיס תמונות בפייסבוק. לגבי כל השאר, היידה לאיקאה ויאללה שיהיה משלוח, בתקווה שזה משתלם.
אבל אני לא יכולה לשחרר ככה לאורך זמן. אחרי שקנינו את הדברים הקריטיים, השקעתי שעות בכל ערב בחיפושים אינטרנטיים על כל השאר. לקח לי שבוע לבחור ולהזמין וילונות, ועד אז קופסאות האיקאה מהמיטות חסמו את מבטי השכנים ואת האור ב-5 לפנות בוקר (ידעתי שיצא משתלם!). הזמנו שולחן וכיסאות מתקפלים בזול, כי קצת שכחנו מהעניין הזה שרוב העולם המערבי יושב על כיסאות ולא רק משתרע על הרצפה. זה היה אחלה לנו (עשינו הרבה פיקניקי ארוחת בוקר וערב), אבל קצת יותר מוזר אם רוצים להזמין אנשים לארוחת שבת. נראה אם אי פעם יהיה לנו צורך להזמין משהו יותר מכובד מכסאות מתקפלים.
את המפתחות פה מכניסים הפוך למנעול, ומסובבים הפוך - כדי לפתוח צריך לסובב לכיוון הנעילה. זה ממש מבלבל! ו-70% מהדלתות שאני מנסה לפתוח, נפתחות בכיוון ההפוך משציפיתי.
בטח יש בזה איזה סימבוליות.
הכול לוקח פי 10 זמן וזה כל כך מתסכל. כל הזמן מחפשים את הידיים והרגליים. כולה ניסיתי לשטוף כלים. אבל צריך למצוא את סבון הכלים, ואיפה הסקוטצ'? אה, הנה הוא. רגע, לא, זה הבשרי. אוקיי, הנה זה. ארג!! למה האמריקאים לא יודעים לייצר סקוצ'ים נורמליים? טוב, נגיד שזה נקי. איפה מתקן ייבוש הכלים? אה, בערימת השקיות בחדר. נוברים נוברים נוברים, מוצאים, אוך, יש על זה קרטון שלא יורד… איפה המספריים? בערימת השקיות השנייה. נוברים נוברים נוברים, הנה המספריים… רגע, מה עשיתי פה בכלל? טוב, אני מתה, אני שנייה הולכת לשתות כוס מים. איפה ה…? אה.
ככה כל היום, עם כל דבר שצריך לעשות. זה מעצבן ומתיש, ובלילה לפני השינה אני מנסה להבין מה לעזאזל עשיתי כל היום הזה, ולמה אני גמורה.
גם לסופר ולאוכל פה צריך להתרגל. אבל זה פוסט (או סדרת פוסטים, או בלוג שלם…) בפני עצמו.
הספרדית שאני שומעת באקראי ברחוב תמיד נשמעת לי כמו עברית.