היה טירוף.
היה קורונה והיינו במנהטן, במרכז של הכל - המגפה, ההפגנות/מהומות... הרגיש קצת כמו אינתיפאדה, עם ספירות מתים יומיות ופחד ברחובות. סגרו את המסגרות של הילדים במרץ, ומאז הם היו בבית, כשאנחנו מנסים לעבוד כרגיל.
היה קשה. תחושה תמידית של כשלון בהכל. כישלון בעבודה כי לא מספיקים כלום, כישלון בהורות - כי מי יכול להיות ההורה שהוא שואף להיות כשכולם תקועים בבית, אין לאן ללכת והלחץ בשמיים. וכל דבר שהוא לא עבודה והורות? מה זאת אומרת? תחביבים כאילו? כן אני זוכרת שהיה קטע כזה פעם בעולם, לפני שכל שנייה בחיים היתה מחושבת. אם זה לא לעבוד, לתפעל ילדים, או לישון מינימום כדי לתפקד ביום למחרת, זה נדחק החוצה. לשמור על היגיינה בסיסית בבית, להתעדכן עם המשפחה בטלפון, קצת כושר... פשוט לא היה זמן. כל בוקר המירוץ מתחיל מחדש עם בית קצת יותר מלוכלך, והורים קצת יותר תשושים.
ועם זאת, מה לנו כי נלין בדיוק? אנחנו בריאים, לא פיטרו אותנו. זה יותר ממה שיש לכל כך הרבה אנשים בימים אלה.
עכשיו אנחנו פה. הילדים התחילו מסגרות בארץ. עברנו שבוע הסתגלות, שבוע של וירוס בטן, היו לי 4 ימי עבודה בהם כולם היו במסגרות יום שלם... ועכשיו סגר. אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי.
אם יש משהו שקיבלנו מהחוויה של החצי שנה האחרונה, אנחנו כבר לא מתרגשים מסגר של כמה שבועות. בהחלט לא נעים, אבל יאללה, ממילא אני בקושי זוכרת מה זה חיים נורמליים.
קבלו אם כן, את הטיפים של ביזול להורים** עובדים - איך שורדים סגר:
תהיו בקשב ובתקשורת מתמדת עם בני הזוג
בני זוגכם הם השותפים הראשיים, והמשאב הכי משמעותי שיש לכם בקרב הזה. וודאו שאתם עובדים בתיאום ובצוות עד כמה שאפשר. אם אחד מכם קורס תחת העומס, מדחיק ומחליק כמו קדוש מעונה, כולכם תשלמו את המחיר אחר כך, כזוג וכמשפחה. שאלו אחד את השני מדי יום, כמה פעמים ביום איך אתם מרגישים, ותענו בכנות.
אנשי שעוברים סגר עם ילדים ובלי בני זוג, המשאית עם פרסי הנובל, האוסקר והפוליצר בדרך אליכם. אין לי מושג איך אתם עושים את זה.
תתרגלו לתפעל את הילדים לבד כמה שיותר, לניצול זמן מירבי
אם מי מכם עובד מהבית, ולא כל שכן אם שניכם עובדים, אין מנוס מלבלות זמן משמעותי כשרק אחד מההורים מטפל בילדים, בזמן שהשני עובד. אחרת פשוט אין מספיק שעות ביום. בהתחלה זה כאוס, אבל תוך כמה ימים תדעו לתפעל ארוחות, השכבות ושאר מריעין בישין לבד.
חפשו איפה לתת אחריות ועצמאות לילדים
הם גדולים מספיק להרים צעצועים מהרצפה במשך 3 דקות? למזוג כוס מים לבד? להכין חביתה? לפנות כלים למטבח? לנקות רצפה עם מגבונים? בזמנים קשים כל המשפחה מתגייסת, ולגיטימי להזמין אותם לתת כתף. בהתחלה זה עלול רק עשות לכם יותר עבודה, אבל ילד ששפך מים יכול גם להביא סמרטוט ולנקות אותם. לא לכעוס ולא להתייאש.
תהיו המובילים בלו"ז של הילדים, לא להיות רק ריאקטיביים
הילדים קמו ב-5:45, גירדתם את עצמכם מהמיטה והשגחתם עליהם בזמן שהם משחקים במגנטים, אבל עכשיו 6:40 והם מטפסים על הקירות ומאיימים לתקוע אחד לשני מגנט בעין. כיף חיים אה? מומלץ להחליף לילדים פעילות לפני שהם מתחילים לאבד את זה. אם הם מתחילים לריב אחרי 45 דקות משחק, תעצרו אותם מראש אחר 30 דקות ותציעו פעילות אחרת.
גוונו באופי ובמיקום הפעילויות לילדים
אם אתם משחקים במגנטים בסלון, אז לגו בסלון, ואז קוראים ספרים בסלון, הם עלולים להשתעמם ולהתחרפן די מהר. נסו לגוון באופי הפעילויות וגם במיקום שלהם. אפשר מגנטים בסלון, אז ארוחת בוקר במטבח, אז פליימוביל באמבטיה (תעשו להם מסיבת בריכה, מה רע?), אז יצירה בחדר השינה, אז טיול קורקינטים בחוץ. זה לא איזה נוסחת קסם, אבל זה כן מפיג קצת את השעמום והעצבים.
תאמו לו"ז עם בן/בת הזוג
החליטו מראש מי עובד ומי אחראי לילדים מתי, כדי שכולם ידעו למה לצפות. יידעו את בני הזוג על פגישות חשובות כדי שאפשר יהיה לגלות התנגשויות מראש ולהיערך בהתאם. אנחנו מוסיפים ישיבות חשובות ל-google calendar משפחתי, ועוברים עליו בערב כדי לתכנן לו"ז ליום שאחרי.
תשקלו השלמת עבודה בשעות שקטות יותר - בבוקר מוקדם ואחרי שהילדים הולכים לישון
אין דומה שעה של עבודה כשיש שקט בבית, לשעה של עבודה עם צרחות ויללות ברקע.
ומצד שני, אל תהרגו את עצמכם
כרגע הסגר מוגדר כ-3 שבועות, אבל יכול להיות שיתארך, או שסתם יהיה עוד אחד בעוד חודשיים. אנחנו במרתון פה. התחלנו במרץ ולא ברור מתי יהיה הסוף. אל תדחפו את עצמכם במנטליות של "רק עוד פוש ומסיימים". זה מתכון בטוח ל-burn out (יש לזה מילה בעברית?), ושכרכם יצא בהפסדכם.
אם נותנים לכם, תקחו
אם העבודה מציעה לכם הקלות כלשהן - גמישות, הורדה בשעות, קחו את זה. או לפחות, תשקלו לקחת את זה אחרי X זמן בסגר. ההורים רוצים לעזור? ציידו אותם בערימת ספרים ותנו להם להקריא לילדים בסקייפ בזמן שאתם בוכים בשירותים. השכנה הציעה להכין לכם ארוחת ערב? אמג קחו!!
חושבים שלא צריך והכל בשליטה? תבדקו קודם עם בן/בת הזוג שלכם איך הם שורדים, ואם הם רוצים שתקחו. לו היה לי שקל על כל בן זוג שאמר שוואלה דווקא סבבה לעבוד מהבית, עיוור לזה שבת זוגו מתחרפנת, אז היו לי לפחות כמה שקלים.
תנו לעצמכם מקום להתפרק
גם ככה להיות הורה עובד זה חתיכת תיק. לעשות את זה בסגר, בלי מסגרות לילדים... זו די משימה בלתי אפשרית. כל מה שגרם לכם להרגיש כמו בני אדם - תחביבים, חברים, ספורט, "מי טיים", כמות מינימלית של שינה - מעט הזמן שהיה לכם לזה הולך להצטמצם עוד יותר. מלבד העייפות, העצבים, והייאוש יש גם המון בדידות. זה בסדר להרגיש את כל התחושות הקשות האלה.
חפשו חברים שיבינו מה עובר עליכם ושאתם יכולים לפרוק איתם את התסכולים. הודעות קוליות נואשות בוואצאפ, ממים ממורמרים בפייסבוק, מה שעובד לכם כדי לאוורר את התחושות הקשות ולא להתבשל איתן לבד.
זהו. איחול לסוף
שתהיה לכם שנה טובה, שתוכלו לראות בה נקודות האור ותקווה, גם כשהכל נראה קודר ומייאש.
------
** לא הורים, ברור לי שקשה לכם, אני לא מזלזלת בכלל! אני לא אתיימר לתת לכם טיפים כי החוויה שלי צבועה כל כך בצבעי ההורות וקשה לי להפריד אותה מחוויית הסגר הכללית. אבל אני מאוד מעריכה כשאנשים שהחוויה שלהם שונה משלי כותבים על הקושי שלהם. זה עוזר להוציא קצת את הראש מתוך התחת של עצמי, במיוחד כשחיים בחברה הישראלית שכל כך ממוקדת משפחה. אל תרגישו שזה לא במקום להתלונן! תתלוננו! אנחנו רוצים לשמוע!
