חמישי בערב לפני שבוע, באמצע הבישולים לשבת אני תופסת את עצמי - רגע!! שבת ארגון! מה אני עושה פה?? אני לא אמורה להיות בסניף?? אין לי איזו דגלנות לתרגל? איזה קיר לסייד ב-3 לפנות בוקר??
(יואו כמה סימני פיסוק על ההתחלה! ככה זה התרגשות של גיל הנעורים כנראה. והנה באים עוד...)
מי מכם שהיה בצבא חווה אולי את תחושת ה"איפה המבוגרים פה?", או שזו רק אני?
רוב הזמן העדפתי לדמיין שיש בסיס סודי אי שם בדרום הארץ, שם חבויים החיילים האמיתיים - בני 30-40 ככה, אחראים וצלולים בדעתם - והם עושים את העבודה על אמת. אנחנו רק משחקים בכאילו. הרי לא יתכן שאת כל העבודה החשובה הזאת עושים בני 18, שמנוהלים על ידי מפקדים בוגרים, מלאי נסיון וחוכמת חיים, בני 19 וחצי. נכון? נכון???
בכל מקרה, בבני עקיבא, המב"ס-הקומונרית היא בת 18, המפקדים-המדריכים הם מלש"בים בקושי, שיכולים להיכנס להדרכה אף בגיל 15, והחיילים הם זאטוטים ביסודי. לא פלא שלוקח חודש ארגון שלם כדי לנקות סניף - מבנה קטן מדיי באופן תמידי, שבחלוקה שווה, כל חניך מקבל בו 2 בלטות וחצי.
ברצינות, מה עשינו כל חודש ארגון? היה ברור שצריך לעשות משהו. היה נושא. לרוב נושא גדול ומפוצץ ומאיים, כמו "צדק חברתי" או "הגשמה", שלא היה לנו ממש מושג איך לתרגם לחיים שלנו באופן פרקטי, אבל היה נושא. אז תכננו לפרטי פרטים איך נצבע את הקיר ברוח הנושא, ארגנו הצגה מחופפת ברוח הנושא, נפנפנו קצת ידיים בכיוון הכללי של יישום הנושא (בבירור זה היה החלק השולי), ובעיקר, כל הזמן "ניקינו". מה זה אומר "ניקינו"? חיפשנו מגבים. הרבצנו אחד לשני עם מגבים. שברנו מגבים. חיפשנו דליים. שפכנו אחד על השני מי ג'יפה. שפכנו צבע בטעות. שפכנו צבע בכוונה. צבענו את הארון שלא יראו את כתמי הצבע. דיברנו על איך תכלס, הסניף כזה מלוכלך ודוחה שאין באמת סיכוי שננקה אותו אי פעם, והלכנו לקנות קרמבו. בקיצור, פרודוקטיביות מעוררת השראה.
ולמי מכם שלא מכיר, בסניף אין כמעט מה לנקות. הרי אין שם כמעט רהיטים. סה"כ כמה ספסלי מתכת, שולחן או שניים, כיסא נוח מוכה פשפשים וארון חבוט. אין ספות שצריך להזיז, אין פיצ'יפקעס שצריך להוריד מהם אבק, אין כביסה או כיור מלא כלים. חלונות או פאנלים הס מלהזכיר. כנראה שאם היו מזמינים הורה נציג מכל שבט לסניף, הם היו יכולים לתקתק את כולו תוך חצי שעה, כולל הפסקת קפה.
אבל אני דינוזאור, מה אני יודעת. אולי בימינו הילדים לווים מההורים את האיי רובוט, שינקה בזמן שהם מתרגלים דגלנות.
ברוח זו, בא לי מתכון בסגנון ארוחת ערב שבת לחבריא ב'.
בתפריט: שניצלים חצי קפואים חצי שרופים, בורקס, רוגלך, ומיץ מתרכיז בטעם סמדר (היי תראו, מתחבר לכותרת!). כולם נקנו בשוק בשישי בבוקר על ידי זוג בני 14 שלא ישנו כבר 48 שעות, ומעולם לא עשו קניות בכוחות עצמם.
התבלין הסודי הוא החבר'ה. כולם עזבו את הסניף בשישי בבוקר מחורפנים מעייפות, עם עיניים טרוטות, סיד בשיער, ובגדים מג'וייפים מגואש וממי ספונג'ה. בערב, כולם שבו למנחה וערבית של שבת נקיים, רחוצים, מצוחצחים ומסורקים, ובכלל לא מזכירים את החוליגנים שהיו רק לפני כמה שעות.
זה ערב של חסד. צעירים יפים, מפויסים, משוויצים קמעה בבגדי השבת. את הריבים והעצבים מחליפה לרגע תחושה עדינה של גאווה ושייכות - עשינו משהו. עשינו איזה משהו ביחד.
אני מתגעגעת.
(...ולא, אין באמת מתכון)
(יואו כמה סימני פיסוק על ההתחלה! ככה זה התרגשות של גיל הנעורים כנראה. והנה באים עוד...)
מי מכם שהיה בצבא חווה אולי את תחושת ה"איפה המבוגרים פה?", או שזו רק אני?
רוב הזמן העדפתי לדמיין שיש בסיס סודי אי שם בדרום הארץ, שם חבויים החיילים האמיתיים - בני 30-40 ככה, אחראים וצלולים בדעתם - והם עושים את העבודה על אמת. אנחנו רק משחקים בכאילו. הרי לא יתכן שאת כל העבודה החשובה הזאת עושים בני 18, שמנוהלים על ידי מפקדים בוגרים, מלאי נסיון וחוכמת חיים, בני 19 וחצי. נכון? נכון???
בכל מקרה, בבני עקיבא, המב"ס-הקומונרית היא בת 18, המפקדים-המדריכים הם מלש"בים בקושי, שיכולים להיכנס להדרכה אף בגיל 15, והחיילים הם זאטוטים ביסודי. לא פלא שלוקח חודש ארגון שלם כדי לנקות סניף - מבנה קטן מדיי באופן תמידי, שבחלוקה שווה, כל חניך מקבל בו 2 בלטות וחצי.
ברצינות, מה עשינו כל חודש ארגון? היה ברור שצריך לעשות משהו. היה נושא. לרוב נושא גדול ומפוצץ ומאיים, כמו "צדק חברתי" או "הגשמה", שלא היה לנו ממש מושג איך לתרגם לחיים שלנו באופן פרקטי, אבל היה נושא. אז תכננו לפרטי פרטים איך נצבע את הקיר ברוח הנושא, ארגנו הצגה מחופפת ברוח הנושא, נפנפנו קצת ידיים בכיוון הכללי של יישום הנושא (בבירור זה היה החלק השולי), ובעיקר, כל הזמן "ניקינו". מה זה אומר "ניקינו"? חיפשנו מגבים. הרבצנו אחד לשני עם מגבים. שברנו מגבים. חיפשנו דליים. שפכנו אחד על השני מי ג'יפה. שפכנו צבע בטעות. שפכנו צבע בכוונה. צבענו את הארון שלא יראו את כתמי הצבע. דיברנו על איך תכלס, הסניף כזה מלוכלך ודוחה שאין באמת סיכוי שננקה אותו אי פעם, והלכנו לקנות קרמבו. בקיצור, פרודוקטיביות מעוררת השראה.
ולמי מכם שלא מכיר, בסניף אין כמעט מה לנקות. הרי אין שם כמעט רהיטים. סה"כ כמה ספסלי מתכת, שולחן או שניים, כיסא נוח מוכה פשפשים וארון חבוט. אין ספות שצריך להזיז, אין פיצ'יפקעס שצריך להוריד מהם אבק, אין כביסה או כיור מלא כלים. חלונות או פאנלים הס מלהזכיר. כנראה שאם היו מזמינים הורה נציג מכל שבט לסניף, הם היו יכולים לתקתק את כולו תוך חצי שעה, כולל הפסקת קפה.
אבל אני דינוזאור, מה אני יודעת. אולי בימינו הילדים לווים מההורים את האיי רובוט, שינקה בזמן שהם מתרגלים דגלנות.
ברוח זו, בא לי מתכון בסגנון ארוחת ערב שבת לחבריא ב'.
בתפריט: שניצלים חצי קפואים חצי שרופים, בורקס, רוגלך, ומיץ מתרכיז בטעם סמדר (היי תראו, מתחבר לכותרת!). כולם נקנו בשוק בשישי בבוקר על ידי זוג בני 14 שלא ישנו כבר 48 שעות, ומעולם לא עשו קניות בכוחות עצמם.
התבלין הסודי הוא החבר'ה. כולם עזבו את הסניף בשישי בבוקר מחורפנים מעייפות, עם עיניים טרוטות, סיד בשיער, ובגדים מג'וייפים מגואש וממי ספונג'ה. בערב, כולם שבו למנחה וערבית של שבת נקיים, רחוצים, מצוחצחים ומסורקים, ובכלל לא מזכירים את החוליגנים שהיו רק לפני כמה שעות.
זה ערב של חסד. צעירים יפים, מפויסים, משוויצים קמעה בבגדי השבת. את הריבים והעצבים מחליפה לרגע תחושה עדינה של גאווה ושייכות - עשינו משהו. עשינו איזה משהו ביחד.
אני מתגעגעת.
(...ולא, אין באמת מתכון)
