להיטלטל (ולהתלונן על זה)

התקופה בלי בית הייתה קשה. קשה לתזמן בדיוק את זמן היציאה מהדירה עם זמן הטיסה והמעבר לבית החדש. בית דורש זמן פירוק והרכבה, ובשלבים הסופיים והראשוניים הוא לא באמת מתאים למגורים עם ילדים. לפני הטיסה התארחנו אצל ההורים שלו, ואז אצל ההורים שלי ואז כשנחתנו שם אצל בני דודים שלו… שבועיים וחצי בלי בית.

גם כשמתארחים אצל משפחה קרובה ואוהבת, יש לזה השלכות פרקטיות ונפשיות כשזה נמשך כל כך הרבה זמן. כל כמה ימים מחליפים מיטה, צריך לזכור איפה המתג של האור, באיזה צד הידית של הדלת, איפה השירותים באמצע הלילה, והיכן לעזאזל מתחבא נייר הטואלט בבית הנוכחי. כל מיני צמתי מחשבה קטנים שביום יום מטופלים באוטומט, פתאום צריך לחשוב עליהם בצורה מודעת. זה שואב הרבה יותר זמן וכוחות משהייתי מצפה.

יש גם פחות שליטה על אוכל וזמני ארוחות. ההתניידות יותר מורכבת... כל הצביטות הקטנות האלה, פלוס כמיהה אנושית בסיסית לבית וליציבות - זה מאוד מערער, בתקופה שהיא גם ככה פצצת סטרס.

בקיצור, כיף זה לא.

----

שדות תעופה מציגים איזו מציאות מדומה הזויה של חיי יוקרה וזוהר בחוג הסילון. פרסומות של בנקים שמתמחים בטיפול באנשי עסקים חשובים כמוני, עם פורטפוליו מגוון של השקעות בינלאומיות. בחנויות - שעוני פאטק פיליפ שאני קונה במטרה להוריש לבני, יחד עם השליטה בעסק הנפט המשפחתי, כמובן. במגזינים בכיס כיסא המטוס יש המלצות על הטרנדים האחרונים בתחום תכשיטי היהלומים, וזה מאוד חשוב, שכן אני מקפידה תמיד לרענן את האוסף שלי ולרכוש תכשיטי יהלומים עדכניים מדי עונה.

בעולם האמיתי, לא מראים לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים. העשירים ממדרים את עצמם וחושפים רק טפח במדורי הרכילות. אבל בשדה התעופה, ההזיה היא דמוקרטית ופתוחה לכול. אני יכולה לשוטט בין מוכרני הבשמים, התכשיטים ותיקי הג'יימס בונד מעור בוהק, ואף אחד לא יניד עפעף. אפשר לשבת על הספסל ולדמיין שלצדי סט טרולים תואם ולא תיק גב חבוט של יחידה צבאית כלשהי. ילדיי בלונדיניים וקוסמופוליטיים, אנחנו בדרך לסקי באחוזת החורף שלנו, ועלי להפציר בהאנץ ופלורה הקטנים לא להזניח את אימוני הצ'לו ואת שיעורי הבית בלטינית.

----

חברות תעופה שדופקות את ההזמנה של האוכל הכשר, ועל אף שווידאתם טריליון פעמים בטלפון שלכולכם רשום ארוחה כשרה, אתם שוב מגיעים לצ'ק אין ומגלים שרק לאחד מכם יש. How is that still a thing??

----

טיפים לטיסות עם ילדים קטנים:

1. אל תעשו את זה.
2. לא, ברצינות. אל.
3. שוחד זה נהדר. כשהם לועסים במבה הם לא יכולים לבכות. טוב הם יכולים, אבל פחות בקול. לכו יותר על מגוון מאשר על איכות, או הכי טוב, טוסו מיד אחרי פורים וקחו אתכם את תכולת משלוחי המנות שקיבלתם. אחרי 20 שעות בדרכים, באור המתעתע של הקבינה, פתאום הבננית הזאת נראית הרבה יותר מפתה.
4. די נו באמת, אל תעשו את זה. למה אתם שואלים לעצתי אם אתם סתם הולכים להתעלם?
5. האנץ ופלורה לא עושים סצנות בטיסות. רק אומרת.
6. נכון יש את מסך האינפורמציה עם המפה והמטוס הקטן וכל הפרטים השימושיים כמו מרחק, מהירות טיסה, גובה, טמפרטורה מחוץ למטוס וכו'? אתם תבטיחו לעצמכם שלא תזפזפו לשם כל שנייה לבדוק כמה התקדמתם, כי זה סתם מדכא. ואז תעשו את זה, כי סבל. היי תראו עברנו 47 ק"מ! רק עוד... 8769! יאי...?
7. האנץ ופלורה, בניגוד לילדים שלכם, מבלים את הטיסה בצפייה בסרטי טבע דוקומנטריים ולגימת סודה שלעולם לא נשפכת.
8. יגיע שלב כלשהו בטיסה טרנסאטלנטית שפשוט כולם יבכו בייאוש והיסטריה. אתם, הילדים, האנשים שיושבים לידכם, אולי גם צוות האוויר. תאמינו לי שבשלב כלשהו - אחרי שהמטוס ינחת, אולי כמה ימים אחרי - כולם יירגעו. הילדים ישכחו הכול, ורק לכם תיוותר הטראומה. אולי גם לצוות האוויר.
9. עד שתגררו את עצמכם, טפכם וכל מטלטליכם מהמטוס, דרך בידוק הדרכונים ועד לאיסוף הכבודה, המזוודות שלכם יהיו מהאחרונים על המסוע, מסתובבים שם מיותמים לצד סט מזוודות מנומרות, כמה ארגזי קרטון חבוטים, קיאק, וצ'לו. קצת מלחיץ להיות אחרונים, אבל לפחות זה חוסך את זמן החיפוש.
10. הצ'לו שייך לפלורה והיא משאירה אותו שם בכוונה. ששש! אל תגלו!