יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

בלב המיץ בעזרת ה'

חמישי בערב לפני שבוע, באמצע הבישולים לשבת אני תופסת את עצמי - רגע!! שבת ארגון! מה אני עושה פה?? אני לא אמורה להיות בסניף?? אין לי איזו דגלנות לתרגל? איזה קיר לסייד ב-3 לפנות בוקר??

(יואו כמה סימני פיסוק על ההתחלה! ככה זה התרגשות של גיל הנעורים כנראה. והנה באים עוד...)

מי מכם שהיה בצבא חווה אולי את תחושת ה"איפה המבוגרים פה?", או שזו רק אני?
רוב הזמן העדפתי לדמיין שיש בסיס סודי אי שם בדרום הארץ, שם חבויים החיילים האמיתיים - בני 30-40 ככה, אחראים וצלולים בדעתם - והם עושים את העבודה על אמת. אנחנו רק משחקים בכאילו. הרי לא יתכן שאת כל העבודה החשובה הזאת עושים בני 18, שמנוהלים על ידי מפקדים בוגרים, מלאי נסיון וחוכמת חיים, בני 19 וחצי. נכון? נכון???

בכל מקרה, בבני עקיבא, המב"ס-הקומונרית היא בת 18, המפקדים-המדריכים הם מלש"בים בקושי, שיכולים להיכנס להדרכה אף בגיל 15, והחיילים הם זאטוטים ביסודי. לא פלא שלוקח חודש ארגון שלם כדי לנקות סניף - מבנה קטן מדיי באופן תמידי, שבחלוקה שווה, כל חניך מקבל בו 2 בלטות וחצי.

ברצינות, מה עשינו כל חודש ארגון? היה ברור שצריך לעשות משהו. היה נושא. לרוב נושא גדול ומפוצץ ומאיים, כמו "צדק חברתי" או "הגשמה", שלא היה לנו ממש מושג איך לתרגם לחיים שלנו באופן פרקטי, אבל היה נושא. אז תכננו לפרטי פרטים איך נצבע את הקיר ברוח הנושא, ארגנו הצגה מחופפת ברוח הנושא, נפנפנו קצת ידיים בכיוון הכללי של יישום הנושא (בבירור זה היה החלק השולי), ובעיקר, כל הזמן "ניקינו". מה זה אומר "ניקינו"? חיפשנו מגבים. הרבצנו אחד לשני עם מגבים. שברנו מגבים. חיפשנו דליים. שפכנו אחד על השני מי ג'יפה. שפכנו צבע בטעות. שפכנו צבע בכוונה. צבענו את הארון שלא יראו את כתמי הצבע. דיברנו על איך תכלס, הסניף כזה מלוכלך ודוחה שאין באמת סיכוי שננקה אותו אי פעם, והלכנו לקנות קרמבו. בקיצור, פרודוקטיביות מעוררת השראה.

ולמי מכם שלא מכיר, בסניף אין כמעט מה לנקות. הרי אין שם כמעט רהיטים. סה"כ כמה ספסלי מתכת, שולחן או שניים, כיסא נוח מוכה פשפשים וארון חבוט. אין ספות שצריך להזיז, אין פיצ'יפקעס שצריך להוריד מהם אבק, אין כביסה או כיור מלא כלים. חלונות או פאנלים הס מלהזכיר. כנראה שאם היו מזמינים הורה נציג מכל שבט לסניף, הם היו יכולים לתקתק את כולו תוך חצי שעה, כולל הפסקת קפה.

אבל אני דינוזאור, מה אני יודעת. אולי בימינו הילדים לווים מההורים את האיי רובוט, שינקה בזמן שהם מתרגלים דגלנות.


ברוח זו, בא לי מתכון בסגנון ארוחת ערב שבת לחבריא ב'.
בתפריט: שניצלים חצי קפואים חצי שרופים, בורקס, רוגלך, ומיץ מתרכיז בטעם סמדר (היי תראו, מתחבר לכותרת!). כולם נקנו בשוק בשישי בבוקר על ידי זוג בני 14 שלא ישנו כבר 48 שעות, ומעולם לא עשו קניות בכוחות עצמם.
התבלין הסודי הוא החבר'ה. כולם עזבו את הסניף בשישי בבוקר מחורפנים מעייפות, עם עיניים טרוטות, סיד בשיער, ובגדים מג'וייפים מגואש וממי ספונג'ה. בערב, כולם שבו למנחה וערבית של שבת נקיים, רחוצים, מצוחצחים ומסורקים, ובכלל לא מזכירים את החוליגנים שהיו רק לפני כמה שעות.
זה ערב של חסד. צעירים יפים, מפויסים, משוויצים קמעה בבגדי השבת. את הריבים והעצבים מחליפה לרגע תחושה עדינה של גאווה ושייכות - עשינו משהו. עשינו איזה משהו ביחד.
אני מתגעגעת.

(...ולא, אין באמת מתכון)

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

להתאקלם

להתאקלם זה:

לזכור את מספר הטלפון האמריקאי בעל פה, ולא לבדוק כל הזמן בפלאפון ולהיראות כמו דביל.

לכתוב את התאריכים הפוך - חודש ואז יום - בלי להתבלבל. בדרך כלל.

להצליח להעביר את הכרטיס של הסאבווי בפעם הראשונה.
בלי להיכשל, להילחץ, לעכב את כולם, להיכשל שוב, להתחיל להזיע, לנסות שוב יותר לאט,
לתת לעצבניים מאחוריך לעבור כי לא נעים, לנסות שוב במקום יותר פנוי, לפתח חרדת ביצוע,
לשקול לקנות אוטו, ואז לגלות שבעצם נגמר הכסף בכרטיס.

לא לאבד אוריינטציה בכניסה לתחנת הסאבווי וביציאה ממנה.
ללכת ישר לרציף הנכון בלי שיטוט לחוץ ומיוזע. בהגעה לרחוב ישר להבין לאיזה כיוון
צריך ללכת, ולא לעמוד חמש דקות בפינת הכביש בניסיון ליישב בין מה שכתוב במפה
לבין שלטי הרחוב המתחבאים.

אפקט הדופלגנגר התמידי שוכך. בהתחלה כל הזמן הייתי רואה אנשים שמזכירים לי לרגע
חברים מהבית. הבלחות כאלה של "היי, הקול שלה נשמע ממש כמו של שלומצי", "הוא הולך
ומחזיק את הגוף כמו מוישה", וסתם הרבה אנשים שאני מסובבת אחריהם את הראש ברחוב
בלי לחשוב בכלל, כי לשנייה אחת משהו בהם הזכיר לי מישהו מוכר. עכשיו זה קורה הרבה
פחות. אני תוהה אם זה בגלל שאני מכירה כבר יותר אנשים וקצת פחות בודדה, או בגלל
שהמוח שלי פשוט התרגל לא לראות את החברים שלי...

ההזמנות באינטרנט יורדות מפעמיים ביום, לפעמיים בשבוע, לפעם בשבוע.
מי ייתן והמגמה תמשיך.

ללמוד להגיד תודה כל דקה כמו אמריקאים. ואמייזינג! סופר אמייזינג!!

העברית של הילדים מתדרדרת. הגדולה עדיין מבינה. היא דורשת ספרים בעברית באותה
מידה כמו אלה באנגלית. אבל כבר קשה לה לשלוף ולייצר את המילים בעצמה. תמיד דיברנו
באנגלית בבית והיא ענתה לנו בעברית. תוך שבוע משהגענו היא עברה ל-100% אנגלית,
ועכשיו כשכן מסכימה לדבר בעברית, אוצר המילים קטן משמעותית. כשהיא התחילה לדבר
באנגלית הרגשתי שנמחק לה חלק מהאישיות. ואז היא התחילה לגשש אם אפשר לקרוא לי
mommy, ולמחוק גם לי חלק מהאישיות.

לאפסן את המזוודה האחרונה בארון... חודשיים, ארבעה חודשים, אולי חצי שנה? אחרי שנחתנו.

ה"גוט שאבעס" כבר מתגלגל יותר על הלשון ולא נתקע בגרון.

להפנים שרק ישראלים ברברים שותים ישר מכוס הקידוש.
פה כל אחד שופך מעט לכוס שלו ושותה משם.

להפוך ליעד תיירותי בקרב החברים מהארץ. להגיד למתארחים שוואללה, חוץ משקדי מרק,
סקוצ'ים נורמליים, כיסויי ראש וקורנפלקס (האמריקאי ממש חד ודוקר!), לא צריך להביא לנו
כלום. אבל הלב עדיין מתכווצץ' כשהם עוזבים.

להתלונן על יוקר המחיה באמריקה!

וברוח זו, שירו איתי, למנגינת הלהיט של חולצות הטי הלבנות החלקות, Hey There Delilah:

היי לך ביזולה / ר. לוי

היי לך, ביזולה, איך הולך בניו יורק סיטי?
התרחקת מפה אלפי מילין, וסתם ככה תהיתי:
מה נשמע?
האם מצאת חנות זולה?
מה את קונה?

היי לך, ביזולה, יש לי עגבניות בשנקל,
ואת בטח מתבאסת כי אין אף פעם עוף בשקל
במבצע
גם לא לכבוד ראש השנה
או חנוכה

אווו יוקר המחיה… אווו יוקר המחיה, אווו ניו יורק כה יקרה… אווו יוקר המחיה...

לך יש ג'אנק בשלל צבעים,
ולי יש ירקות טריים
שלא עולים כמו חצי שכר דירה
תתפנני על אוריאו
פה לכולם יש אבוקדו
שלא מצריך שום מכירת כליה
(כשבעונה)

היי לך, ביזולה, תחזרי מניו יורק סיטי,
את סיפרת לי מה המחירים וכבר מיד חליתי 
איך אפשר
כשפרי וירק כה יקר?
והס מלהזכיר בקר
והגנים אלפי דולר
(זה העיקר)