יום שלישי, 4 ביולי 2017

להגיע

להתחיל חיים במדינה חדשה זה כמו לקנפג טלפון חדש. כולכם בהתלהבות מהגאדג'ט הדנדש, ושכחתם כמה התאמות צריך כדי שהוא אשכרה יהיה שמיש. צריך להגדיר שפות, למצוא את המקלדת שאתם אוהבים, להתקין את האפליקציות ולסדר את אלה שאתם משתמשים בהן הכי הרבה במסך הפתיחה... ואז צריך לקנפג את כל האפליקציות עצמן - להיזכר בסיסמאות, לקבל הרבה קודים חד פעמיים בסמסים, לכבות את הנוטיפיקציות המציקות, לכבות את פיצ'ר הניגון האוטומטי של סרטים בפייסבוק רק אחרי שאחד מביך במיוחד מתנגן לו בקול במשרד (לא שזה קרה לי). צריך להתרגל לגודל ולצורה החדשה, לגלות לאיזה כיס בתיק ובמכנסיים הוא נכנס ומאיזה הוא מתעופף, למצוא צלצול שתשימו לב אליו אבל שלא יעשה לכם התקף לב, ועוד כהנה וכהנה.

גם את החיים צריך לקנפג, רק שזה לוקח הרבה יותר זמן, וזה הרבה יותר קוץ בתחת. ובמקרה דנן, קנפוג החיים כלל קנפוג טלפון בתוכו, למקרה שתהיתם מאיפה ההשראה למטאפורה המפורטת להחריד הזו. לכל מקום צריך להירשם, ויש מלא ניירת שצריך לשלוח לכל מיני מקומות. לכל שירות יש אתר, וצריך יוזר חדש וסיסמא חדשה: פה לפחות 8 תווים ופה מקסימום 6. פה אסור מספרים ופה חובה. פה היוזר הוא המייל, פה צריך להמציא אחד, ופה זה המספר הסידורי על כרטיס הספרייה, רק שהם לא אומרים את זה בשום מקום ואתם צריכים לנחש. אתם שולחים עותקים של תעודות מזהות לכל עבר, מחלקים את מספר כרטיס האשראי לכל מאן דבעי. צריך להזמין שירותי אינטרנט כדי שתוכלו להירשם לכל השירותים באינטרנט. צריך ביטוח רפואי כדי לקבוע לילד תור לרופא, כדי שהוא יוכל למלא את טפסי הבריאות לגן, כדי שהילד יורשה ללכת לגן, כדי שלכם תהיה שנייה של שקט, כדי שתוכלו להתעסק בכל הטופסולוגיה של הרישום לביטוח הרפואי.
חד גדיא, חד גדיא.

---

תנאי המינימום למחייה אנושית בעידן המודרני: מיטה ואינטרנט. לא בהכרח בסדר הזה. כשיש מיטות ואינטרנט אפשר כבר לעבור לדירה החדשה. את כל השאר אפשר להביא אחרי.


מעולם לא ריהטתי בית שלם מאפס. תמיד היה לנו איזה בסיס - דירה מרוהטת חלקית, מתנות חתונה, דברים שחברים ומשפחה מסרו... כשאני קונה משהו, במיוחד כשמדובר בריהוט יקר לבית, אני צריכה לעשות בירורים. איפה משתלם, מה יפה, מה נוח. הפעם זה היה מאוד קשה. אי אפשר לבלות יום בלעשות דוקטורט על כל פריט ופריט. אז מצאנו אנשים שמפנים דירה וקנינו מהם את כל מה שהם לא העבירו במחיר מוזל, על בסיס תמונות בפייסבוק. לגבי כל השאר, היידה לאיקאה ויאללה שיהיה משלוח, בתקווה שזה משתלם.

אבל אני לא יכולה לשחרר ככה לאורך זמן. אחרי שקנינו את הדברים הקריטיים, השקעתי שעות בכל ערב בחיפושים אינטרנטיים על כל השאר. לקח לי שבוע לבחור ולהזמין וילונות, ועד אז קופסאות האיקאה מהמיטות חסמו את מבטי השכנים ואת האור ב-5 לפנות בוקר (ידעתי שיצא משתלם!). הזמנו שולחן וכיסאות מתקפלים בזול, כי קצת שכחנו מהעניין הזה שרוב העולם המערבי יושב על כיסאות ולא רק משתרע על הרצפה. זה היה אחלה לנו (עשינו הרבה פיקניקי ארוחת בוקר וערב), אבל קצת יותר מוזר אם רוצים להזמין אנשים לארוחת שבת. נראה אם אי פעם יהיה לנו צורך להזמין משהו יותר מכובד מכסאות מתקפלים.


את המפתחות פה מכניסים הפוך למנעול, ומסובבים הפוך - כדי לפתוח צריך לסובב לכיוון הנעילה. זה ממש מבלבל! ו-70% מהדלתות שאני מנסה לפתוח, נפתחות בכיוון ההפוך משציפיתי.
בטח יש בזה איזה סימבוליות.


הכול לוקח פי 10 זמן וזה כל כך מתסכל. כל הזמן מחפשים את הידיים והרגליים. כולה ניסיתי לשטוף כלים. אבל צריך למצוא את סבון הכלים, ואיפה הסקוטצ'? אה, הנה הוא. רגע, לא, זה הבשרי. אוקיי, הנה זה. ארג!! למה האמריקאים לא יודעים לייצר סקוצ'ים נורמליים? טוב, נגיד שזה נקי. איפה מתקן ייבוש הכלים? אה, בערימת השקיות בחדר. נוברים נוברים נוברים, מוצאים, אוך, יש על זה קרטון שלא יורד… איפה המספריים? בערימת השקיות השנייה. נוברים נוברים נוברים, הנה המספריים… רגע, מה עשיתי פה בכלל? טוב, אני מתה, אני שנייה הולכת לשתות כוס מים. איפה ה…? אה.
ככה כל היום, עם כל דבר שצריך לעשות. זה מעצבן ומתיש, ובלילה לפני השינה אני מנסה להבין מה לעזאזל עשיתי כל היום הזה, ולמה אני גמורה.


גם לסופר ולאוכל פה צריך להתרגל. אבל זה פוסט (או סדרת פוסטים, או בלוג שלם…) בפני עצמו.


הספרדית שאני שומעת באקראי ברחוב תמיד נשמעת לי כמו עברית.

יום רביעי, 10 במאי 2017

להיטלטל (ולהתלונן על זה)

התקופה בלי בית הייתה קשה. קשה לתזמן בדיוק את זמן היציאה מהדירה עם זמן הטיסה והמעבר לבית החדש. בית דורש זמן פירוק והרכבה, ובשלבים הסופיים והראשוניים הוא לא באמת מתאים למגורים עם ילדים. לפני הטיסה התארחנו אצל ההורים שלו, ואז אצל ההורים שלי ואז כשנחתנו שם אצל בני דודים שלו… שבועיים וחצי בלי בית.
גם כשמתארחים אצל משפחה קרובה ואוהבת, יש לזה השלכות פרקטיות ונפשיות כשזה נמשך כל כך הרבה זמן. כל כמה ימים מחליפים מיטה, צריך לזכור איפה המתג של האור, באיזה צד הידית של הדלת, איפה השירותים באמצע הלילה, והיכן לעזאזל מתחבא נייר הטואלט בבית הנוכחי. כל מיני צמתי מחשבה קטנים שביום יום מטופלים באוטומט, פתאום צריך לחשוב עליהם בצורה מודעת. זה שואב הרבה יותר זמן וכוחות משהייתי מצפה.
יש גם פחות שליטה על אוכל וזמני ארוחות. ההתניידות יותר מורכבת... כל הצביטות הקטנות האלה, פלוס כמיהה אנושית בסיסית לבית וליציבות - זה מאוד מערער, בתקופה שהיא גם ככה פצצת סטרס.
בקיצור, כיף זה לא.

----

שדות תעופה מציגים איזו מציאות מדומה הזויה של חיי יוקרה וזוהר בחוג הסילון. פרסומות של בנקים שמתמחים בטיפול באנשי עסקים חשובים כמוני, עם פורטפוליו מגוון של השקעות בינלאומיות. בחנויות - שעוני פאטק פיליפ שאני קונה במטרה להוריש לבני, יחד עם השליטה בעסק הנפט המשפחתי, כמובן. במגזינים בכיס כיסא המטוס יש המלצות על הטרנדים האחרונים בתחום תכשיטי היהלומים, וזה מאוד חשוב, שכן אני מקפידה תמיד לרענן את האוסף שלי ולרכוש תכשיטי יהלומים עדכניים מדי עונה.
בעולם האמיתי, לא מראים לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים. העשירים ממדרים את עצמם וחושפים רק טפח במדורי הרכילות. אבל בשדה התעופה, ההזיה היא דמוקרטית ופתוחה לכול. אני יכולה לשוטט בין מוכרני הבשמים, התכשיטים ותיקי הג'יימס בונד מעור בוהק, ואף אחד לא יניד עפעף. אפשר לשבת על הספסל ולדמיין שלצדי סט טרולים תואם ולא תיק גב חבוט של יחידה צבאית כלשהי. ילדיי בלונדיניים וקוסמופוליטיים, אנחנו בדרך לסקי באחוזת החורף שלנו, ועלי להפציר בהאנץ ופלורה הקטנים לא להזניח את אימוני הצ'לו ואת שיעורי הבית בלטינית.

----

חברות תעופה שדופקות את ההזמנה של האוכל הכשר, ועל אף שווידאתם טריליון פעמים בטלפון שלכולכם רשום ארוחה כשרה, אתם שוב מגיעים לצ'ק אין ומגלים שרק לאחד מכם יש. How is that still a thing??

----

טיפים לטיסות עם ילדים קטנים:
  1. אל תעשו את זה.
  2. לא, ברצינות. אל.
  3. שוחד זה נהדר. כשהם לועסים במבה הם לא יכולים לבכות. טוב הם יכולים, אבל פחות בקול. לכו יותר על מגוון מאשר על איכות, או הכי טוב, טוסו מיד אחרי פורים וקחו אתכם את תכולת משלוחי המנות שקיבלתם. אחרי 20 שעות בדרכים, באור המתעתע של הקבינה, פתאום הבננית הזאת נראית הרבה יותר מפתה.
  4. די נו באמת, אל תעשו את זה. למה אתם שואלים לעצתי אם אתם סתם הולכים להתעלם?
  5. האנץ ופלורה לא עושים סצנות בטיסות. רק אומרת.
  6. נכון יש את מסך האינפורמציה עם המפה והמטוס הקטן וכל הפרטים השימושיים כמו מרחק, מהירות טיסה, גובה, טמפרטורה מחוץ למטוס וכו'? אתם תבטיחו לעצמכם שלא תזפזפו לשם כל שנייה לבדוק כמה התקדמתם, כי זה סתם מדכא. ואז תעשו את זה, כי סבל. היי תראו עברנו 47 ק"מ! רק עוד... 8769! יאי...?
  7. האנץ ופלורה, בניגוד לילדים שלכם, מבלים את הטיסה בצפייה בסרטי טבע דוקומנטריים ולגימת סודה שלעולם לא נשפכת.
  8. יגיע שלב כלשהו בטיסה טרנסאטלנטית שפשוט כולם יבכו בייאוש והיסטריה. אתם, הילדים, האנשים שיושבים לידכם, אולי גם צוות האוויר. תאמינו לי שבשלב כלשהו - אחרי שהמטוס ינחת, אולי כמה ימים אחרי - כולם יירגעו. הילדים ישכחו הכול, ורק לכם תיוותר הטראומה. אולי גם לצוות האוויר.
  9. עד שתגררו את עצמכם, טפכם וכל מטלטליכם מהמטוס, דרך בידוק הדרכונים ועד לאיסוף הכבודה, המזוודות שלכם יהיו מהאחרונים על המסוע, מסתובבים שם מיותמים לצד סט מזוודות מנומרות, כמה ארגזי קרטון חבוטים, קיאק, וצ'לו. קצת מלחיץ להיות אחרונים, אבל לפחות זה חוסך את זמן החיפוש.
  10. הצ'לו שייך לפלורה והיא משאירה אותו שם בכוונה. ששש! אל תגלו!

יום שישי, 31 במרץ 2017

לעזוב

יש המון סוגי שלומים.

ארזתי את תכולת הבית לאכסון עד שנחזור, ומצאתי את עצמי אומרת שלום לחפצים.
שלום ל(רוב) הספרים, שאומרים מי אנחנו,  ומי אנחנו רוצים להיות.
שלום לסירים ולצלחות ולכלים של חול ושבת. מקווה שנזכור מי חלבי ומי בשרי.
שלום לצ'צ'קעס על המדפים, שעל כל אחד צריך להחליט אם לשמור או לזרוק, וזה מעייף באופן מפתיע.
שלום לבגדים שאני לובשת רק לעיתים רחוקות, אבל תמיד היו שם כאופציה (וחצי מהם תרמתי אז בכלל שלום).
שלום לצעצועים, שגם את הפחות פופולריים קצת עצוב לסגור בתוך קופסה.

ארזתי וארזתי ופיניתי וארזתי והבית פשוט לא התרוקן.

בהתחלה הקופסאות מסודרות: ספרים, בגדים, כלי מטבח. אז מגיעים לקופסאות שהם שילוב של הדברים הכי שימושיים ואהובים, שדחיתי את האריזה שלהם, והדברים הכי מעצבנים שדחיתי את האריזה שלהם בתקווה שבן הזוג יתעשת וישים אותם בזבל, אך לא (או שזו רק אני?).
ואז בסוף כל הסדר מתפרק, וכל הבא ליד נזרק לקופסאות, כי חלאס צריך לעוף מפה. וגר קלסר עם טוסטר, ומעיל עם מגן מזרן ירבץ.
טיפ לחיים 1: תקנו יותר מסקינטייפ. תמיד צריך עוד.
טיפ לחיים 2: חברים אורזים הרבה יותר יעיל ממך כי אין להם סנטימנטים, והם לא אומרים שלום לכל מסננת שעוברת תחת ידם.
טיפ לחיים 3: חברים שעוזרים באריזות וניקיונות זה חרב פיפיות. הם נותנים מעצמם בלי להניד עפעף, ואז מתבאסים עוד יותר לעזוב אנשים כאלה מדהימים.


יש שלום גם למקומות.
מקומות של הרגל, שגרה והכרח.
זה לא שלא נראה עוד את הפארק הזה בחיים, אבל כשנבקר בו שוב, אנחנו נהיה שונים. כבר לא נתגלגל אליו יחד עם שאר ילדי הגן, מחלקים פלחי פומלה וצ'יריוס, ומיישבים סכסוכי נדנדות ומגלשות. יהיו לנו נדנדות ומגלשות אחרות להסתכסך עליהם עם ילדים שונים, הורים שונים ופומלות(?) שונות.
שלום לרחוב, לסופר, לקופת חולים, לעבודה ולדרך אליה. אפילו הביקורים במשרד הפנים ובביטוח לאומי לפני הנסיעה היו יעילים ונעימים, שגם לביורוקרטיה פה נתגעגע.

שלום לבית שלנו מזה כמעט 4 שנים.
איבדתי את צרור המפתחות שלי ביום אחרי שיצאנו מהדירה כי כבר לא היה עליו כלום, רק מפתח לבית של ההורים, והוא פשוט עף לי מהתיק כי הוא היה כל כך קל. חסר עוגן, כמוני.


ואז יש שלום לאנשים.
יש כל כך הרבה אנשים טובים בחיים שלנו, וקשה, וכבר מתיש, להגיד לכולם שלום. בחודש האחרון בכיתי פעמיים ביום בממוצע. אני מרגישה שאני פורמת את כל החוטים שקושרים אותי לפה. עוד שניה אני עפה, כמו הבלון האדום של אורי, קשורה לקרקע רק בקורי עכביש בהירים ודקים.
ואני פוחדת, כי מי אני בלי החוטים? אני החוטים.

יש חוטים שעשו את שלהם. הם נהדרים, ומאחלים לנו את כל הטוב שבעולם, ואנחנו להם. צריך להזיל דמעה, להגיד שלום, ולפרום.
חלק מהחוטים בכלל לא יודעים שפרמתי אותם,או שלא אכפת להם. בדרך כלל זה בסדר גמור, ולפעמים לי דווקא כן אכפת, מספיק בשביל שנינו. אבל בכל מקרה, את אלה די קל לפרום.
חלק מהחוטים עבים - עבותות, וחבלים שנארגו עם השנים, שנמתחו ונחבטו והשתפשפו. להם אני לא דואגת. גם אם ייפרמו קצת, אפשר לתקן, ואפשר לתחזק עם פלאי האינטרנט.
יש לי גם חוטים חדשים, גבעולים ירוקים ועדינים, ואותם קשה במיוחד לעזוב, כי רק התחלתי לארוג אותם לתוך החיים שלי.
את כל החוטים שאני לא רוצה לפרום, אני צריכה למתוח אל מעבר לים, ולקוות שלא יתפוקקו. העולם של היום הוא לא העולם של לפני 20 שנה. יש מייל ופייסבוק וסקייפ, אבל אני עדיין בוכה. העור נהיה מאוד דק בתקופה הזאת.


ונפרדנו ונפרדנו וארזנו וארזנו ואז... ביטלו לנו את הטיסה. וזה הדבר הכי אנטי קלימטי שיש, לראות שוב את האנשים שאתמול בכית על צווארם ולהגיד אז אה... היי... אנחנו עדיין פה בעצם...
לפחות ניצלנו את הזמן עד תום. עוד כמה ימי כיף בגן, עוד קצת זמן גנוב עם חברים אהובים שלא היה אמור להיות.
וזהו. נקווה שהפעם באמת נטוס, כי אני כבר לא יכולה עם הטלטלות האלה. אני צריכה שיהיו לי מפתחות לשים בצרור.

(ספוילר: טסנו. סיימתי לכתוב לפני שבוע אבל מעלה עכשיו. רילוקיישן די גוזל זמן מסתבר)

יום ראשון, 12 בפברואר 2017

דרוש: מבוגר פחות חולה (מפ"ח)

נכון בחורף, כשכל המשפחה חולה, אין באמת מצב להיות חולה בעצמך כי אתה צריך לתפקד?
נכון שזה שיש לו חום, אבל לא מקיא באופן אקטיבי, הוא זה שיחלק תרופות לכולם באמצע הלילה, חרף מחלתו? זה שחש רק חולשה וכאבים הוא זה שירים וינענע וירגיע, כאשר בן הזוג השני צריך לרכז את כל מאמציו בלנשום באופן עצמוני?

ובכן, כעת אישי ואני מעבירים בינינו את האחריות באופן דינמי – כל פעם מישהו אחר הוא המבוגר הפחות חולה (להלן, מפ"ח), ותכלס נמאס לנו. על כן אנחנו מחפשים לרענן את השורות ולגייס מפ"ח שיאייש את התפקיד במשרה מלאה, עד תום החורף ו/או הוצאת השיניים של הביזולון (הוא עוד עובד על הראשונה, אז יש זמן).

דרישות התפקיד: יכולת תפקוד תחת לחץ תוך-גולגולתי מוגבר, היכרות עם מגוון משככי הכאבים לילדים, דבקות במשימה, חיסון שפעת בתוקף.
רכב חובה (לאיסוף הילד מהמסגרת שברוב טמטומכם שלחתם אותו אליה, בתקווה שאולי הוא לא נדבק).
העבודה במשמרות של 23.5 שעות, עם חצי שעה מנוחה שתינתן בזמני הפוגה בהם כל המשפחה מעולפת בו זמנית.
אופק קידום מרהיב, עם פוטנציאל צמיחה לתפקידים הבאים: המבוגר הפחות עייף ("אני יודע שעכשיו רק 4:30, אבל את קמת אליו כל הלילה"), המבוגר הפחות נגעל ("אתה תאכיל אותו מוצקים, ואני לא רוצה לדעת מה אתם עושים שם. תודיע לי כשהוא יודע להשתמש בכפית בלי לדחוף אותה לאוזן"), והמבוגר הפחות חרדתי ("זה בסדר, גם לנועם מהגן הייתה פריחה כזאת. אני רק אלך לבדוק אם טר"מ עוד פתוחים").

המיונים לתפקיד המפ"ח יכללו העמדה מתוזמנת של סירי מרק עוף ושטיפת מזרקי מוקסיפן ונובימול (בונוס לאלה שלא נגעלים מנרות!), החלפת חיתולים, פיג'מות ומצעים בחושך, מציאת טישו (עדיף לא משומש) בזמן מינימלי מכל נקודה בבית, וגיוס בכפייה של סבתות לעבודות טיפול משלימות.

מדובר בתפקיד מאתגר, פיזית ונפשית, ולא מאוד מתגמל. תנאים מחפירים למתאימים! מהרו להגיש מועמדות!

-----

כבר העליתי פוסט על מרק עוף, ואין לי המון מה להוסיף, מעבר לעוד שכלול מתודי שחוסך זמן וכסף.
נכון אמרתי שלא צריך צרור שלם של שמיר ופטרוזיליה על כל סיר? אני מוצאת שצרור של שמיר וצרור פטרוזיליה מספיקים ל-5–6 סירים, אז מדי כמה שבועות אני קונה עשבים, מכינה מהם שקיות תיבול למרק ומאפסנת אותן בפריזר. מוציאים שקיות סנדוויץ', בכל שקית שמים ⅕ או ⅙ צרור פטרוזיליה, ⅕ או ⅙ צרור שמיר, עלה דפנה, 5 גרגרים של פלפל אנגלי ו-5 גרגרי פלפל שחור.
אנחנו מחזיקים סלרי במקרר תמיד, אבל אם אתם לא מאוכלי הסלרי הקבועים, אפשר גם לקנות צרור סלרי ולהוסיף אותו לשקיות.
על שקיות הכנפיים למרק כבר סיפרתי בפוסט הקודם, ויתר הירקות שצריך מחזיקים במזווה או במקרר לפחות שבועיים שלושה (חוץ מקישוא, אבל אם אין, אפשר גם בלעדיו). כך אפשר להעמיד סיר מרק עוף תוך כמה דקות.
המועמדים לתפקיד המבוגר הפחות חולה מוזמנים לאמץ את השיטה.

IMG_20170123_171133.jpg
(בעוד 5 דקות כולכם תהיו מרק)

יום שני, 23 בינואר 2017

"הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת"

אתמול שיחקתי עם ביזולית ב"התעמלות". הראיתי לה כל מיני תרגילונים מפילאטיס, התעמלות קרקע ושאר החוגים שעשיתי לאורך השנים, והיא חיקתה אותי. באתי להראות לה פלאנק, והיא אומרת לי, "אמא, הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת." "באמת?" "כן, תראי!" היא אומרת, ועושה (עם טוסיק קצת גבוה, אבל לא נורא :) ).
"והגוף שלי יודע עוד הרבה התעמלותים," היא אומרת, ומתחילה לעשות כל מיני תנועות שונות, שוכבת וכורעת ומניעה, עומדת על הידיים והראש ומניפה רגל באוויר, מביטה בי ומחייכת בגאווה.
נפעמתי, פמיניסטית סנטימנטלית שכמותי.

ברור לה, בגיל שלוש וחצי, כמה חדווה יש בגוף זז, משחק, מתנפנף. אבל אל דאגה, עוד מעט החברה תגיד לה שגוף, בטח של אישה, נמדד על פי צבע, מרקם, נפח וצורה. אובייקט תלת ממדי, כמו חרוט או גליל, מוגדר בצירים y ,x ו-z.
אבל עכשיו היא עדיין מרגישה את היופי בגוף שנע בזמן ומרחב.

יש אמת בקריאה להראות יופי "אמיתי", ולא רק שיבוטים של אותו מודל שדוף ונערי. אבל בעיניי הגוף ראוי לאהבה והערכה קודם כול בשל הדברים הנהדרים שהוא עושה, ורק אחר כך בגלל איך שהוא נראה. הוא סוחב את נפשנו הנוירוטית והצווחנית ממקום למקום, סובל את ההזנחה וההתעללויות הקטנות שהן מנת חלקו יום אחר יום: ישיבה אינסופית על כיסאות, ריצות, נפילות והתכופפויות מוזרות, מלחמות בווירוסים ושאר פולשים, וכל זאת עם מעט מדיי שינה, תחזוקה וירקות ירוקים.

הגוף שלי סחב בשבילי שני ילדים. הוא הקיא אותם מתוכו באופן כואב למדיי, אבל אחרי זמן מה הוא הבריא, וחזרתי (פלוס מינוס...) לשגרת חיי. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל הגוף שלי גם הפיק לילדים הללו אוכל.
אנשים לא קולטים כמה זה טריק מטורף, להניק. זה כמו לצאת לפיקניק, לשכוח את האוכל בבית, ואז מפל שוקולד צומח לך מהפופיק.

לפני שנתיים חזרתי לאומנויות הלחימה, אותן זנחתי מאז התיכון. והגוף זוכר.
הוא זז, ומתאמן, ובאמת משתפר עם הזמן. אני לומדת לכבות את המוח, לא לחשוב בצורה מודעת על כל הדגשים. רק לעשות פעם ועוד פעם ולסמוך על הגוף, כי הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת.
איך זה נעים להתחמם ולהרגיש את החוליות מתרווחות בגב, את השרירים המקוצרים ברגליים מתמתחים ומתארכים.
איזה סיפוק זה להבין איך הגוף עובד. לתרגל איזה מהלך, ואז להבין פתאום שצריך להרפות פה או להישען קצת יותר או לכופף טיפה שם, והנה הפעם זה הצליח.
כמה משחרר זה, לזוז ולבעוט, להרכיב תנועה לתנועה בהתחלה בהיסוס ובלבול, ועם הזמן, בביטחון וכוח.
כמה זה משמח לראות נשים מבוגרות ממני בעשור, שניים ויותר, עושות את אותן תנועות כמוני, רק ששנות התרגול שייפו אותן ועשו אותן זורמות, מדויקות, וזוהרות בעוצמה שלהן.
איך אפשר להשוות בכלל יופי כזה של תנועה במרחב ובזמן ליופי שנוצר בפוטושופ וכלוא בשני ממדים של שערי עיתונים ושלטי חוצות באיילון.
ומתברר שהבת שלי כבר יודעת את כל המניפסט הזה. היא יודעת כמה כיף זה להתפתל על השטיח ולהשתטח על הספה ולצחוק ולעשות פרצופים ולהגיד שטויות תוך כדי. הגוף שלה כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

(שוב לא נותנת להיעדר מתכון לעכב אותי. עם קוראי שכן אכפת להם ממתכונים סליחה)

יום חמישי, 12 בינואר 2017

חיסכון לכל ילד - מה אני בחרתי

בתקווה, כולכם כבר שמעתם את כל הדיבורים על תוכנית חיסכון לכל ילד.
למי שלא, אמ;לק: הביטוח הלאומי יתחיל להפקיד לכל ילד 50 ש"ח בחודש בחיסכון, עד הגיעו לגיל 18.
הרבה עדיין מתלבטים בבחירת המסלול ובעיקר בבחירת הגוף החוסך, ובצדק. בסה"כ אין בנמצא הרבה מידע שעוזר להחליט.
בנוגע למסלול החיסכון התשובה בעיניי, ובעיני הרבה אחרים, ברורה - קופת גמל בסיכון גבוה.


למה קופת גמל? רואים את זה בכל כתבה שבה מראים את הסכומים המשוערכים בשתי האופציות. ההפרש הוא באלפי שקלים. באוצר מעריכים שהריבית הממוצעת בבנקים תהיה 1% ובקופות הגמל 4% בממוצע.


למה סיכון גבוה? אני רוצה שכמה שיותר מהכסף יושקע במניות. בלי אג"ח, שבהן פוטנציאל הרווח נמוך בהרבה. בלי פיקדונות, בטח בלי אג"ח קונצרני שיכול לזכות בתספורות, ובלי כל מיני מכשירי השקעה אחרים שמישהו אי שם בחברת הפנסיה חושב שהם רעיון טוב.


אבל סיכון גבוה זה מפחיד! אני לא רוצה לסכן את חסכונות ילדיי! הרבה מניות = רמת סיכון גבוהה. זאת פשוט הטרמינולוגיה. אם משקיעים במניות במשך חצי שנה הסיכון באמת גבוה, אבל מכיוון שמדובר בהשקעה ארוכת טווח, הסיכון בסופו של דבר די נמוך.


ומה אם הבורסה תקרוס? שתקרוס. הריבית של ה-4% שהזכרנו קודם לוקחת את זה בחשבון. למעשה, הסיכוי שהבורסה *לא* תקרוס במשך 18 שנה הוא קטן מאוד. הבורסה לא עושה 4% בשנה פלוס מינוס אחוז או שניים. זה לא עובד ככה. יש שנים שבהן היא עולה בעשרות אחוזים, ויש שנים שבהן היא מאבדת מחצית מערכה. בטווח הארוך, 18-21 שנה נגיד, הדברים מתאזנים, ומקבלים הערכת רווח ממוצע של 4% לשנה.


ומה אם הבורסה קורסת יום לפני שלילד יש יומולדת 21? אין בעיה. שישאיר את הכסף שם עוד כמה שנים. אף אחד לא מכריח אותו להוציא את הכסף כשהבורסה למטה.



ועכשיו לחלק המעניין, בחירת הגוף החוסך.
שימו לב, אני משתפת אתכם בתהליך הבחירה ש*אני* עשיתי למשפחה *שלי*. אין פה תשובה אחת נכונה, יש המון דרכים להחליט, ובתכלס אין פה בחירות ממש גרועות. מדובר ככה"נ בכמה אלפי שקלים לפה או לשם, שזה נחמד, אבל לא סוף העולם, ולא צריך לאכול על זה סרטים.
אין לראות בפוסט הזה ייעוץ השקעות וכו' וכו'. אני לא מבינה מהחיים שלי מעבר למה שקראתי באינטרנט. אפילו את השורה הקבועה הזאת אני לא יודעת לכתוב כמו שצריך. קחו את כל מה שמומחים בעיני עצמם כותבים באינטרנט בעירבון מוגבל, ואל תעשו שום דבר שלא מתיישב עם הידע וההיגיון הבריא שלכם.


אז כדי לבחור קופה, צריך לדעת מה רוצים בה. כבר אמרתי שאני רוצה מקסימום מניות, אבל אני לא רוצה סתם מניות. אני רוצה שהקופה תחזיק במניות דרך מכשירים מחקי מדד. למה? כי זו אסטרטגיית השקעה מוכחת מחקרית. כאן לא המקום להרחיב בעניין החשוב הזה, אבל אני ממליצה לכם מאוד לקרוא עוד על השקעה במדדים והשקעה פסיבית. קראו פה, ומשם המשיכו וקראו את כל הבלוג של הסולידית, ותזכו בחינוך פיננסי יקר ערך.


ברגע שהגדרתי מה אני רוצה בקופה, החיפוש נהיה קל. עכשיו צריך רק לעבור על הקופות בסיכון גבוה ולראות למי יש הכי הרבה מניות.
רשימת הקופות מופיעה פה.
יש 12 קופות סיכון מוגבר, 7 מתוכם מבוססים על מסלול דומה בקופה. אני מקווה שזה פשוט אומר שמוסיפים את הכספים האלה לנכסים של הקופה ועל כן קריאת הדוחות שלהם תיתן לנו הבנה של מה ייעשה עם הכסף שלנו. לכשיפורסם מידע על מה הקופות האלה *באמת* עושות, אעדכן את הפוסט (תציקו לי אם לא!). לחמש מהקופות אין מידע על קופה דומה. שלחתי להן מיילים והם לא חזרו אליי או חזרו עם תשובות באוויר, אז עזבתי אותן כרגע.


התחלתי לעבור על 7 הקופות, והופתעתי לגלות שחלק מכילים רק 20%-30% מניות, בעיקר אלה שמקבלות כותרת של "לבני 50 ומטה".
מצאתי רק 2 קופות שמכילות מעל 90% מניות: פסגות גדיש מניות, והראל גמל מסלול מניות.
עכשיו צריך לראות למה הם מתכוונים כשהם אומרים מניות, ומהן באמת האחזקות של הקופה. בשביל זה צריך לקרוא דו"חות חודשיים, אליהם יש לינק בתחתית עמוד האינפורמציה על קופת הגמל, שאף אחד בחיים לא לוחץ עליו שלא בטעות.
פתחתי את הדוחות מהחודש האחרון (בתקווה שהם לא ישנו מקצה לקצה את אסטרטגיית ההשקעה שלהם מדי חודש), סידרתי וארגנתי קצת, ואתם יכולים לראות את האחזקות בתצוגה יותר נוחה פה.
שורה תחתונה: הראל מכיל 10% מק"מ ו-7% אג"ח ממשלתי (בניגוד לטענותיהם שהם מעל 90% מניות…), ורק 12% בערך תעודות סל מחקות מדיי חו"ל, לעומת מעל 40% בפסגות. על כן, פסגות גדיש מניות זוכים ב-100 ש"ח לחודש מתנת ביזולון וביזולית. הידד!


עוד כמה נקודות

האם להוסיף את ה-50 הש"ח הנוספים לחיסכון?
ישנה אפשרות להוריד 50 ש"ח מקצבת הילדים שאתם מקבלים ולשים אותם בחיסכון במקום. האם זה כדאי?
בעיני זה תלוי בשאלה האם, ואיך, אתם כבר חוסכים לעצמכם/לילדים.
אם יש לכם קצת רווח, אתם חיים בצורה אחראית ומה שנשאר בסוף החודש אתם מעבירים לחסכון טוב, שמרוויח ריבית טובה, לדעתי האישית אין יתרון בהוספת הכסף. *אבל* אם אתם רק סוגרים את הכסף בפק"מ, או מכשיר אחר שהריבית שלו לא משהו, לדעתי כן כדאי להשקיע דרך חיסכון לכל ילד על חשבון (או בנוסף ל) ההשקעה באפיקים אחרים. דמי הניהול נמוכים, הרווח גדול יותר, וזה מצריך מכם אפס מאמץ נוסף.
אם אתם לא ממש חוסכים, יכול להיות שההורדה הכפויה של ה-50 ש"ח האלה תעזור לכם להתחיל. ככה תכפילו את החיסכון שהילד יקבל, כשמאמץ קטן של הצטמצמות חודשית הופך לעשרות אלפי שקלים לטובת עתיד ילדיכם.
בסה"כ, לדעתי להוסיף עוד 50 ש"ח זה רעיון טוב לרוב המשפחות, ומי שיעשה את זה לא יתחרט, אבל זה תלוי בכם.


בחיאת ראבכ, אל תתנו לילד להוציא את הכסף לפני גיל 21
כל מי שנשאר עד גיל 21 מקבל בונוס של 500 שקל. מי לא אוהב כסף בחינם?


תחפרו לילדים שלכם לא להוציא את הכסף גם אחרי גיל 21. שיוציאו רק כשהם *באמת* צריכים!
מה הם כבר יעשו עם הכסף בגיל 21? ילכו למסעדות? ילכו לטייל? יקנו אוטו? ירימו את חתונת חלומותיהם? ישלמו שכ"ד כדי שיוכלו להיות מאגניבים ולגור לבד בעיר הגדולה? לא בשביל זה ויתרתם להם על 50 ש"ח בחודש למשך 18 שנה. חנכו את ילדיכם לאחריות פיננסית. שיפתחו עם הכסף הזה עסק, שיקנו איתו בית, או שפשוט ישמרו אותו בקופת הגמל לפנסיה או ליום סגריר, על פי השקפתכם. אבל תדברו על זה איתם.


שימו לב שבית ההשקעות לא מקפיץ לכם את דמי הניהול אחרי גיל 18/21
אז אחרי שאמרתי לכם לא להוציא את הכסף, שימו לב שדמי הניהול בקופת הגמל לא קופצים אחרי שהילד מגיע לגיל 18 או 21. להבנתי, בשלב הזה בית ההשקעות כבר לא מחויב לדמי הניהול שהוגדרו במכרז, וכידוע, הם חובבים גדולים של שיטת מצליח. אנא מכם, בתי השקעות, אל תהיו מניאקים.


אזרחים אמריקאים? דברו עם רואה חשבון
עשויות להיות לכל העניין הזה השלכות לענייני מס, וזה הרבה מעבר לתחום הבנתי.


מקווה שעזרתי קצת, ושוב אין לראות בזה ייעוץ השקעות וכו' וכו'. אני לא מבינה מהחיים שלי מעבר למה שקראתי באינטרנט. אל תבססו את עתידכם הפיננסי על דעותיהם של דבילים מהאינטרנט בלי שחקרתם והשתכנעתם בעצמכם.

פוסט ארוך אז אין מתכון. לכו לאכול פיננסייר או משהו.

יום שישי, 6 בינואר 2017

התגעגעתי

דברים השתנו בכמעט שנה וחצי (!) האחרונות.
יש ביזולון קטן חדש, חמוד, קורע מצחוק ואלרגי לשינה.
הביזולית הקטנה גדלה ובלי שנשים לב כבר ממש ילדה, ששרה ומדקלמת את מה שלמדה בגן, שואלת שאלות שכבר אפשר לענות עליהן בצורה יותר מורכבת, ויש לה חתן (הוא מסכים וגם אמא שלו, אז הכול סגור).
אני חזרתי לעבודה בתל אביב אחרי חופשת הלידה ומנסה להבין איך סוחטים מ-24 השעות שביממה מספיק זמן בשביל לעבוד, לנסוע, לתחזק משפחה (רמז: האיש עושה את הרוב), ולא למות מרעב ולטבוע בזוהמה של עצמנו. אה, ואנחנו גם עוברים לארה"ב בעוד חודשיים, אז בזמן הפנוי שאין אנחנו מחפשים גנים ודירות ומשרות… אל תשאלו, ממש כיף כיופאק.

אני מרגישה שאני מג'גללת 5 כדורים, אבל אני לא באמת מג'גללת, אני רק מנסה להפיל כל פעם כדורים אחרים, כדי שכדור אחד בודד לא יספוג יותר מדי נפילות. פעם אאחר לישיבה בעבודה עקב התכתבות עם המטפלת, ופעם אשכח לתת לתינוק טיפות עיניים. פעם אלבש בגדים לחים כי הכל בכביסה או בייבוש, ופעם לא נכין אוכל שבוע. ובכל מקרה, תמיד אשכח לפחות חפץ אחד בבית או בעבודה, כי ככה זה כשלא ישנים יותר משעתיים ברצף כבר חודשים. פשוט אי אפשר לסמוך על המוח שיזכור את כל מה שצריך. התוכנה שונמכה ופשוט צריך למצוא אסטרטגיות התמודדות אחרות.

בצבא תמיד התלוננו שלא הצלחנו לארגן מפגש חברות. היינו באותו בסיס, אבל תמיד זאת הייתה בשמירה, זאת בנוהל חירום וחייבת לעבוד 24/7, וזאת עם גימלים בבית. איך חיכינו שנשתחרר, כי אז, אמרנו, יהיה לנו יותר זמן פנוי ונוכל סוף סוף להיפגש כמו שצריך.
חה.
ושוב חה.
אשכרה מצאתי את עצמי מיישמת את העצה ההזויה מ-Lean In שלחמם במיקרוגל במשך דקה ו-11 שניות זה יעיל יותר מסתם דקה, כי לוקח פחות זמן להקיש 111 ברצף.

ובכל זאת אני מתגעגעת לבלוג.
סגנון הבישול שלי השתנה בשנתיים שלוש האחרונות, ובטח מאז פתיחת הבלוג לפני 6 (!) שנים. אני כבר לא עוקבת אחרי מתכונים באדיקות כמו פעם. אני קצת מחפפת במדידות באפייה, ובבישול אני כמעט תמיד עושה רק לפי העין והטעם.

אז מה יש לי לתת לכם, קוראים יקרים, אם אין לי כוח למדוד ולתת מתכונים מדויקים?

יש לי קצת טיפים שסיגלתי לי לחסכון בכסף וזמן. תובנות צרכניות. מדי פעם אפנק עם מתכון מסודר. ובעיקר, החפירות הרגילות שלי. לזה התגעגעתי באמת. ועכשיו כשאנחנו נוסעים, אני בטוחה שיהיו לי תובנות חדשות לחלוק איתכם.
אל דאגה, הבלוג לא יהפוך לבלוג לייף סטייל אמריקאי עם תמונות פינטרסט של מסיבות יום ההולדת המוקפדות של ילדיי בגינתנו האצילית.

בכלל, מה שלא יהיה פה יותר זה תמונות יפות. כי מכל הדברים שעשיתי לבלוג, הכי שנאתי את הצילום. למצוא איך לעזאזל אני בבית בשעות האור כדי לצלם, להוציא מפות ומפיות וצלחות ולעשות איזה תירוץ עלוב לסטיילינג (ניסיתם פעם לעשות סטיילינג לעוף? לסלט עלים עייף? לצ'ונט? בעע), לצלם טריליון תמונות, גרועות כולן, לערוך, לסנן, להעלות…
צריך לצלם יפה בשביל להיות בלוג פופולרי. שאנשים יעשו שייר ויאהבו אותי ויעשו לי לייק ויכתבו לי כמה זה מהמם פשוט ללקלק את האצבעות!!!1 אבל עכשיו אין לי זמן בחיים לדברים שאני שונאת. אז מהיום אתם הולכים לקבל תמונות פלאפון בתאורת פלורוסנט, אם בכלל. והרי גם כשניסיתי, הצילום מעולם לא היה הסיבה שמישהו קרא פה… גם המתכונים זה רק מלל לא מעניין בתום הפוסט להרבה מקוראיי, ואני סבבה לגמרי עם זה. יותר מסבבה. זה משמח אותי מאוד.

ועכשיו בכל זאת, קצת קולינריה. מאז שביזולית התחילה גן עירייה, צריך לשלוח איתה ארוחת עשר. חסל סדר 3 ארוחות במעון. להכין סנדוויצ'ים בבוקר זה קוץ בתחת, במיוחד לילדה קטנה שאין לה שום יכולת להעריך מה תרצה לאכול בעוד 3 שעות, ושלהגיד איכס על כל דבר זה פסגת ההומור בשבילה. על כן התחלתי להכין בערך פעם בחודש כמות ענקית של פיצה, לחתוך לחתיכות ולהקפיא. היא כמעט תמיד שמחה לפיצה עם זיתים, וזה חוסך לנו גם זמן ויכוחים וגם זמן הכנה בבוקר. אמנם לוקח רק 3 דקות להכין סנדוויץ', אבל כשביזולון בוכה וביזולית מייללת זה מרגיש כמו נצח. אז הנה סוג של מתכון:

פיצה לארוחת עשר

לבצק:
4.5 כוסות קמח
4.5 כפות שמן
3 כפות סוכר
1.5 כפית מלח
1 כף גדושה שמרים
קצת פחות מ-1.5 כוס מים

כ-200 גרם גבינה צהובה מגוררת (של רמי לוי זולה יותר מהמחיר בפיקוח. יאי!)
1 רסק עגבניות קטן
כמה זיתים שפיצה יכולה לסחוב, או כל תוספת אחרת שאוהבים

מערבבים את כל רכיבי הבצק, לשים עד להתאחדות ומניחים לתפיחה עד להכפלת הנפח. מחלקים את הבצק ל-2, מרדדים כל חלק לעיגול דק (או לכל צורה שנוחה לכם. אצלנו הילדה מעדיפה משולשים יפים וזה גם נכנס יותר טוב לקופסה), ומעבירים לתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה. מורחים רסק, מפזרים חצי מהגבינה וחצי מהתוספת, כך שבכל סמ"ר של פיצה יהיו לפחות 22 זיתים (או פחות, אם ילדכם שפוי יותר).
אופים בחום בינוני 10-15 דקות, או עד שהעסק נראה כמו פיצה.
מוציאים, מצננים, חותכים למשולשים, מעבירים כל משולש לשקית, ממלאים את הפריזר, ומרגישים קצת פחות אשמים כלפי הבנזוג, שצריך להתמודד עם טירוף הבוקר לבד מדי יום.

IMG_20161127_162214.jpg
הו עליבות הסטיילינג


יום שישי, 11 בספטמבר 2015

איחולים קטנים לראש השנה

שתמיד תספיקו את האוטובוס שאתם רצים אליו.
שתצליחו לסגור מחדש את האריזות לסגירה חוזרת כמה פעמים שרק תרצו.
שתראו הרבה גשם מתוך חלונות ביתכם החמים כשאתם מצויידים בסוודר ותה, ושמכוניות שדוהרות דרך שלוליות לא ישפריצו עליכם גלים עכורים.
שתמיד יהיה עליכם מטבע של 5 ש"ח כשאתם הולכים לסופר, שלא תצטרכו לרוץ לקופה הראשית לפרוט.
שיהיו לכם כמה שיותר קטעים קורעים מצחוק עם החברים והמשפחה, ושבחלקם תוכלו להיזכר חודשים אחר כך ועדיין לחייך.
שרגעי חוסר הבטחון והחששות, שבטוח תחוו מתישהו השנה, יובילו אתכם ללמוד משהו חדש.
שתפגשו לפחות בנאדם אחד חדש השנה שיהפוך לחבר.
שתקראו כמה כתבות בעיתון שגרמו לכם לחשוב שוואלה, יש פה דווקא דברים שמשתפרים.
שתהיה בכם האמפתיה להיות סבלנים לנציגי שירות בטלפון, ושתזכו לא לשמוע יותר מכמה דקות של זמרירים כשאתם מחכים שמישהו יענה ("ביטוח לאומי, הביטחון שלי...").
שתמיד תגלו בזמן כשיש לכם ירוק בין השיניים ותוציאו אותו בדיסקרטיות בלי להיות מובכים.
שתעמדו תמיד בתור בו אנשים מריצים דאחקות בזמן ההמתנה, ולא הולכים מכות.
שתזכו לחבק ולהיות מחובקים.
שתכינו מתכון חדש שילך לכם מעולה וכולם אחר כך יזכירו לכם כמה יצא לכם טעים.
שיעריכו את המאמצים שאתם עושים בעבודה, בלימודים, בבית, ובכל מקום שאתם משקיעים בו.
שתרגישו לארג'ים, ולא פראיירים.
שכשאתם עומדים בפקק יהיו רק שירים טובים ברדיו.


שנזכה כולנו גם בדברים הגדולים כמו בריאות ואושר, וגם בדברים הקטנים יותר.
ושיעלם כבר ענן האבק הדוחה הזה במהרה בימינו אמן.


יש לי עוגה מעולה לחג בשבילכם. לא עוגת דבש, אלא עוגת סולת שמורטבת עם סירופ סילאן. היא כהה ועסיסית, עם טעם עשיר ומרקם קצת יותר מעניין ונגיס מעוגת דבש סטנדרטית, הודות לסולת. אני בדרך כלל לא אופה מתוקים עם קמח מלא, אבל פה הוא משתלב ממש יפה. טיפה בריאות לשנה החדשה (יחסית, כן?).
העוגה קלה להכנה, ופרווה ללא מרגרינה כמובן.

עוגת סולת מתובלת

מאת: בישול בזול
עלות: כ-10 ש"ח
כמות: 2 תבניות אינגליש קייק, או תבנית אחת גדולה יותר

מרכיבים
לעוגה:
4 ביצים
3/4 כוס שמן
1 כוס סוכר
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
1 כוס קמח מלא
1 כוס סולת


לסירופ:
1 כוס מים חמים
⅔ כוס סילאן
¼ כפית קינמון
⅛ כפית ג'ינג'ר


הוראות הכנה
מכינים את העוגה: טורפים בקערה את הביצים השמן והסוכר. מוסיפים את יתר המרכיבים ומערבבים עד שהבלילה אחידה. משמנים 2 תבניות אינגליש קייק או תבנית אחת בינונית, ומעבירים את הבלילה לתבני(ו)ת. אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני, 180 מעלות, כ-30 דקות לאינגליש קייק, ו-5-10 דקות יותר לתבנית יחידה.

מכינים את הסירופ: מערבבים את כל המרכיבים בכוס או קערה, ושופכים מעל העוגה כשהיא יוצאת מהתנור (אם הכנתם 2 אינגליש קייק שופכים חצי מהתערובת על כל עוגה). תדאגו גם "להשקות" את אמצע העוגה, שהסירופ לא ייספג רק ברווחים ליד הדפנות.