יום שני, 23 בינואר 2017

"הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת"

אתמול שיחקתי עם ביזולית ב"התעמלות". הראיתי לה כל מיני תרגילונים מפילאטיס, התעמלות קרקע ושאר החוגים שעשיתי לאורך השנים, והיא חיקתה אותי. באתי להראות לה פלאנק, והיא אומרת לי, "אמא, הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת." "באמת?" "כן, תראי!" היא אומרת, ועושה (עם טוסיק קצת גבוה, אבל לא נורא :) ).
"והגוף שלי יודע עוד הרבה התעמלותים," היא אומרת, ומתחילה לעשות כל מיני תנועות שונות, שוכבת וכורעת ומניעה, עומדת על הידיים והראש ומניפה רגל באוויר, מביטה בי ומחייכת בגאווה.
נפעמתי, פמיניסטית סנטימנטלית שכמותי.

ברור לה, בגיל שלוש וחצי, כמה חדווה יש בגוף זז, משחק, מתנפנף. אבל אל דאגה, עוד מעט החברה תגיד לה שגוף, בטח של אישה, נמדד על פי צבע, מרקם, נפח וצורה. אובייקט תלת ממדי, כמו חרוט או גליל, מוגדר בצירים y ,x ו-z.
אבל עכשיו היא עדיין מרגישה את היופי בגוף שנע בזמן ומרחב.

יש אמת בקריאה להראות יופי "אמיתי", ולא רק שיבוטים של אותו מודל שדוף ונערי. אבל בעיניי הגוף ראוי לאהבה והערכה קודם כול בשל הדברים הנהדרים שהוא עושה, ורק אחר כך בגלל איך שהוא נראה. הוא סוחב את נפשנו הנוירוטית והצווחנית ממקום למקום, סובל את ההזנחה וההתעללויות הקטנות שהן מנת חלקו יום אחר יום: ישיבה אינסופית על כיסאות, ריצות, נפילות והתכופפויות מוזרות, מלחמות בווירוסים ושאר פולשים, וכל זאת עם מעט מדיי שינה, תחזוקה וירקות ירוקים.

הגוף שלי סחב בשבילי שני ילדים. הוא הקיא אותם מתוכו באופן כואב למדיי, אבל אחרי זמן מה הוא הבריא, וחזרתי (פלוס מינוס...) לשגרת חיי. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל הגוף שלי גם הפיק לילדים הללו אוכל.
אנשים לא קולטים כמה זה טריק מטורף, להניק. זה כמו לצאת לפיקניק, לשכוח את האוכל בבית, ואז מפל שוקולד צומח לך מהפופיק.

לפני שנתיים חזרתי לאומנויות הלחימה, אותן זנחתי מאז התיכון. והגוף זוכר.
הוא זז, ומתאמן, ובאמת משתפר עם הזמן. אני לומדת לכבות את המוח, לא לחשוב בצורה מודעת על כל הדגשים. רק לעשות פעם ועוד פעם ולסמוך על הגוף, כי הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת.
איך זה נעים להתחמם ולהרגיש את החוליות מתרווחות בגב, את השרירים המקוצרים ברגליים מתמתחים ומתארכים.
איזה סיפוק זה להבין איך הגוף עובד. לתרגל איזה מהלך, ואז להבין פתאום שצריך להרפות פה או להישען קצת יותר או לכופף טיפה שם, והנה הפעם זה הצליח.
כמה משחרר זה, לזוז ולבעוט, להרכיב תנועה לתנועה בהתחלה בהיסוס ובלבול, ועם הזמן, בביטחון וכוח.
כמה זה משמח לראות נשים מבוגרות ממני בעשור, שניים ויותר, עושות את אותן תנועות כמוני, רק ששנות התרגול שייפו אותן ועשו אותן זורמות, מדויקות, וזוהרות בעוצמה שלהן.
איך אפשר להשוות בכלל יופי כזה של תנועה במרחב ובזמן ליופי שנוצר בפוטושופ וכלוא בשני ממדים של שערי עיתונים ושלטי חוצות באיילון.
ומתברר שהבת שלי כבר יודעת את כל המניפסט הזה. היא יודעת כמה כיף זה להתפתל על השטיח ולהשתטח על הספה ולצחוק ולעשות פרצופים ולהגיד שטויות תוך כדי. הגוף שלה כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

(שוב לא נותנת להיעדר מתכון לעכב אותי. עם קוראי שכן אכפת להם ממתכונים סליחה)

יום חמישי, 12 בינואר 2017

חיסכון לכל ילד - מה אני בחרתי

בתקווה, כולכם כבר שמעתם את כל הדיבורים על תוכנית חיסכון לכל ילד.
למי שלא, אמ;לק: הביטוח הלאומי יתחיל להפקיד לכל ילד 50 ש"ח בחודש בחיסכון, עד הגיעו לגיל 18.
הרבה עדיין מתלבטים בבחירת המסלול ובעיקר בבחירת הגוף החוסך, ובצדק. בסה"כ אין בנמצא הרבה מידע שעוזר להחליט.
בנוגע למסלול החיסכון התשובה בעיניי, ובעיני הרבה אחרים, ברורה - קופת גמל בסיכון גבוה.


למה קופת גמל? רואים את זה בכל כתבה שבה מראים את הסכומים המשוערכים בשתי האופציות. ההפרש הוא באלפי שקלים. באוצר מעריכים שהריבית הממוצעת בבנקים תהיה 1% ובקופות הגמל 4% בממוצע.


למה סיכון גבוה? אני רוצה שכמה שיותר מהכסף יושקע במניות. בלי אג"ח, שבהן פוטנציאל הרווח נמוך בהרבה. בלי פיקדונות, בטח בלי אג"ח קונצרני שיכול לזכות בתספורות, ובלי כל מיני מכשירי השקעה אחרים שמישהו אי שם בחברת הפנסיה חושב שהם רעיון טוב.


אבל סיכון גבוה זה מפחיד! אני לא רוצה לסכן את חסכונות ילדיי! הרבה מניות = רמת סיכון גבוהה. זאת פשוט הטרמינולוגיה. אם משקיעים במניות במשך חצי שנה הסיכון באמת גבוה, אבל מכיוון שמדובר בהשקעה ארוכת טווח, הסיכון בסופו של דבר די נמוך.


ומה אם הבורסה תקרוס? שתקרוס. הריבית של ה-4% שהזכרנו קודם לוקחת את זה בחשבון. למעשה, הסיכוי שהבורסה *לא* תקרוס במשך 18 שנה הוא קטן מאוד. הבורסה לא עושה 4% בשנה פלוס מינוס אחוז או שניים. זה לא עובד ככה. יש שנים שבהן היא עולה בעשרות אחוזים, ויש שנים שבהן היא מאבדת מחצית מערכה. בטווח הארוך, 18-21 שנה נגיד, הדברים מתאזנים, ומקבלים הערכת רווח ממוצע של 4% לשנה.


ומה אם הבורסה קורסת יום לפני שלילד יש יומולדת 21? אין בעיה. שישאיר את הכסף שם עוד כמה שנים. אף אחד לא מכריח אותו להוציא את הכסף כשהבורסה למטה.



ועכשיו לחלק המעניין, בחירת הגוף החוסך.
שימו לב, אני משתפת אתכם בתהליך הבחירה ש*אני* עשיתי למשפחה *שלי*. אין פה תשובה אחת נכונה, יש המון דרכים להחליט, ובתכלס אין פה בחירות ממש גרועות. מדובר ככה"נ בכמה אלפי שקלים לפה או לשם, שזה נחמד, אבל לא סוף העולם, ולא צריך לאכול על זה סרטים.
אין לראות בפוסט הזה ייעוץ השקעות וכו' וכו'. אני לא מבינה מהחיים שלי מעבר למה שקראתי באינטרנט. אפילו את השורה הקבועה הזאת אני לא יודעת לכתוב כמו שצריך. קחו את כל מה שמומחים בעיני עצמם כותבים באינטרנט בעירבון מוגבל, ואל תעשו שום דבר שלא מתיישב עם הידע וההיגיון הבריא שלכם.


אז כדי לבחור קופה, צריך לדעת מה רוצים בה. כבר אמרתי שאני רוצה מקסימום מניות, אבל אני לא רוצה סתם מניות. אני רוצה שהקופה תחזיק במניות דרך מכשירים מחקי מדד. למה? כי זו אסטרטגיית השקעה מוכחת מחקרית. כאן לא המקום להרחיב בעניין החשוב הזה, אבל אני ממליצה לכם מאוד לקרוא עוד על השקעה במדדים והשקעה פסיבית. קראו פה, ומשם המשיכו וקראו את כל הבלוג של הסולידית, ותזכו בחינוך פיננסי יקר ערך.


ברגע שהגדרתי מה אני רוצה בקופה, החיפוש נהיה קל. עכשיו צריך רק לעבור על הקופות בסיכון גבוה ולראות למי יש הכי הרבה מניות.
רשימת הקופות מופיעה פה.
יש 12 קופות סיכון מוגבר, 7 מתוכם מבוססים על מסלול דומה בקופה. אני מקווה שזה פשוט אומר שמוסיפים את הכספים האלה לנכסים של הקופה ועל כן קריאת הדוחות שלהם תיתן לנו הבנה של מה ייעשה עם הכסף שלנו. לכשיפורסם מידע על מה הקופות האלה *באמת* עושות, אעדכן את הפוסט (תציקו לי אם לא!). לחמש מהקופות אין מידע על קופה דומה. שלחתי להן מיילים והם לא חזרו אליי או חזרו עם תשובות באוויר, אז עזבתי אותן כרגע.


התחלתי לעבור על 7 הקופות, והופתעתי לגלות שחלק מכילים רק 20%-30% מניות, בעיקר אלה שמקבלות כותרת של "לבני 50 ומטה".
מצאתי רק 2 קופות שמכילות מעל 90% מניות: פסגות גדיש מניות, והראל גמל מסלול מניות.
עכשיו צריך לראות למה הם מתכוונים כשהם אומרים מניות, ומהן באמת האחזקות של הקופה. בשביל זה צריך לקרוא דו"חות חודשיים, אליהם יש לינק בתחתית עמוד האינפורמציה על קופת הגמל, שאף אחד בחיים לא לוחץ עליו שלא בטעות.
פתחתי את הדוחות מהחודש האחרון (בתקווה שהם לא ישנו מקצה לקצה את אסטרטגיית ההשקעה שלהם מדי חודש), סידרתי וארגנתי קצת, ואתם יכולים לראות את האחזקות בתצוגה יותר נוחה פה.
שורה תחתונה: הראל מכיל 10% מק"מ ו-7% אג"ח ממשלתי (בניגוד לטענותיהם שהם מעל 90% מניות…), ורק 12% בערך תעודות סל מחקות מדיי חו"ל, לעומת מעל 40% בפסגות. על כן, פסגות גדיש מניות זוכים ב-100 ש"ח לחודש מתנת ביזולון וביזולית. הידד!


עוד כמה נקודות

האם להוסיף את ה-50 הש"ח הנוספים לחיסכון?
ישנה אפשרות להוריד 50 ש"ח מקצבת הילדים שאתם מקבלים ולשים אותם בחיסכון במקום. האם זה כדאי?
בעיני זה תלוי בשאלה האם, ואיך, אתם כבר חוסכים לעצמכם/לילדים.
אם יש לכם קצת רווח, אתם חיים בצורה אחראית ומה שנשאר בסוף החודש אתם מעבירים לחסכון טוב, שמרוויח ריבית טובה, לדעתי האישית אין יתרון בהוספת הכסף. *אבל* אם אתם רק סוגרים את הכסף בפק"מ, או מכשיר אחר שהריבית שלו לא משהו, לדעתי כן כדאי להשקיע דרך חיסכון לכל ילד על חשבון (או בנוסף ל) ההשקעה באפיקים אחרים. דמי הניהול נמוכים, הרווח גדול יותר, וזה מצריך מכם אפס מאמץ נוסף.
אם אתם לא ממש חוסכים, יכול להיות שההורדה הכפויה של ה-50 ש"ח האלה תעזור לכם להתחיל. ככה תכפילו את החיסכון שהילד יקבל, כשמאמץ קטן של הצטמצמות חודשית הופך לעשרות אלפי שקלים לטובת עתיד ילדיכם.
בסה"כ, לדעתי להוסיף עוד 50 ש"ח זה רעיון טוב לרוב המשפחות, ומי שיעשה את זה לא יתחרט, אבל זה תלוי בכם.


בחיאת ראבכ, אל תתנו לילד להוציא את הכסף לפני גיל 21
כל מי שנשאר עד גיל 21 מקבל בונוס של 500 שקל. מי לא אוהב כסף בחינם?


תחפרו לילדים שלכם לא להוציא את הכסף גם אחרי גיל 21. שיוציאו רק כשהם *באמת* צריכים!
מה הם כבר יעשו עם הכסף בגיל 21? ילכו למסעדות? ילכו לטייל? יקנו אוטו? ירימו את חתונת חלומותיהם? ישלמו שכ"ד כדי שיוכלו להיות מאגניבים ולגור לבד בעיר הגדולה? לא בשביל זה ויתרתם להם על 50 ש"ח בחודש למשך 18 שנה. חנכו את ילדיכם לאחריות פיננסית. שיפתחו עם הכסף הזה עסק, שיקנו איתו בית, או שפשוט ישמרו אותו בקופת הגמל לפנסיה או ליום סגריר, על פי השקפתכם. אבל תדברו על זה איתם.


שימו לב שבית ההשקעות לא מקפיץ לכם את דמי הניהול אחרי גיל 18/21
אז אחרי שאמרתי לכם לא להוציא את הכסף, שימו לב שדמי הניהול בקופת הגמל לא קופצים אחרי שהילד מגיע לגיל 18 או 21. להבנתי, בשלב הזה בית ההשקעות כבר לא מחויב לדמי הניהול שהוגדרו במכרז, וכידוע, הם חובבים גדולים של שיטת מצליח. אנא מכם, בתי השקעות, אל תהיו מניאקים.


אזרחים אמריקאים? דברו עם רואה חשבון
עשויות להיות לכל העניין הזה השלכות לענייני מס, וזה הרבה מעבר לתחום הבנתי.


מקווה שעזרתי קצת, ושוב אין לראות בזה ייעוץ השקעות וכו' וכו'. אני לא מבינה מהחיים שלי מעבר למה שקראתי באינטרנט. אל תבססו את עתידכם הפיננסי על דעותיהם של דבילים מהאינטרנט בלי שחקרתם והשתכנעתם בעצמכם.

פוסט ארוך אז אין מתכון. לכו לאכול פיננסייר או משהו.

יום שישי, 6 בינואר 2017

התגעגעתי

דברים השתנו בכמעט שנה וחצי (!) האחרונות.
יש ביזולון קטן חדש, חמוד, קורע מצחוק ואלרגי לשינה.
הביזולית הקטנה גדלה ובלי שנשים לב כבר ממש ילדה, ששרה ומדקלמת את מה שלמדה בגן, שואלת שאלות שכבר אפשר לענות עליהן בצורה יותר מורכבת, ויש לה חתן (הוא מסכים וגם אמא שלו, אז הכול סגור).
אני חזרתי לעבודה בתל אביב אחרי חופשת הלידה ומנסה להבין איך סוחטים מ-24 השעות שביממה מספיק זמן בשביל לעבוד, לנסוע, לתחזק משפחה (רמז: האיש עושה את הרוב), ולא למות מרעב ולטבוע בזוהמה של עצמנו. אה, ואנחנו גם עוברים לארה"ב בעוד חודשיים, אז בזמן הפנוי שאין אנחנו מחפשים גנים ודירות ומשרות… אל תשאלו, ממש כיף כיופאק.

אני מרגישה שאני מג'גללת 5 כדורים, אבל אני לא באמת מג'גללת, אני רק מנסה להפיל כל פעם כדורים אחרים, כדי שכדור אחד בודד לא יספוג יותר מדי נפילות. פעם אאחר לישיבה בעבודה עקב התכתבות עם המטפלת, ופעם אשכח לתת לתינוק טיפות עיניים. פעם אלבש בגדים לחים כי הכל בכביסה או בייבוש, ופעם לא נכין אוכל שבוע. ובכל מקרה, תמיד אשכח לפחות חפץ אחד בבית או בעבודה, כי ככה זה כשלא ישנים יותר משעתיים ברצף כבר חודשים. פשוט אי אפשר לסמוך על המוח שיזכור את כל מה שצריך. התוכנה שונמכה ופשוט צריך למצוא אסטרטגיות התמודדות אחרות.

בצבא תמיד התלוננו שלא הצלחנו לארגן מפגש חברות. היינו באותו בסיס, אבל תמיד זאת הייתה בשמירה, זאת בנוהל חירום וחייבת לעבוד 24/7, וזאת עם גימלים בבית. איך חיכינו שנשתחרר, כי אז, אמרנו, יהיה לנו יותר זמן פנוי ונוכל סוף סוף להיפגש כמו שצריך.
חה.
ושוב חה.
אשכרה מצאתי את עצמי מיישמת את העצה ההזויה מ-Lean In שלחמם במיקרוגל במשך דקה ו-11 שניות זה יעיל יותר מסתם דקה, כי לוקח פחות זמן להקיש 111 ברצף.

ובכל זאת אני מתגעגעת לבלוג.
סגנון הבישול שלי השתנה בשנתיים שלוש האחרונות, ובטח מאז פתיחת הבלוג לפני 6 (!) שנים. אני כבר לא עוקבת אחרי מתכונים באדיקות כמו פעם. אני קצת מחפפת במדידות באפייה, ובבישול אני כמעט תמיד עושה רק לפי העין והטעם.

אז מה יש לי לתת לכם, קוראים יקרים, אם אין לי כוח למדוד ולתת מתכונים מדויקים?

יש לי קצת טיפים שסיגלתי לי לחסכון בכסף וזמן. תובנות צרכניות. מדי פעם אפנק עם מתכון מסודר. ובעיקר, החפירות הרגילות שלי. לזה התגעגעתי באמת. ועכשיו כשאנחנו נוסעים, אני בטוחה שיהיו לי תובנות חדשות לחלוק איתכם.
אל דאגה, הבלוג לא יהפוך לבלוג לייף סטייל אמריקאי עם תמונות פינטרסט של מסיבות יום ההולדת המוקפדות של ילדיי בגינתנו האצילית.

בכלל, מה שלא יהיה פה יותר זה תמונות יפות. כי מכל הדברים שעשיתי לבלוג, הכי שנאתי את הצילום. למצוא איך לעזאזל אני בבית בשעות האור כדי לצלם, להוציא מפות ומפיות וצלחות ולעשות איזה תירוץ עלוב לסטיילינג (ניסיתם פעם לעשות סטיילינג לעוף? לסלט עלים עייף? לצ'ונט? בעע), לצלם טריליון תמונות, גרועות כולן, לערוך, לסנן, להעלות…
צריך לצלם יפה בשביל להיות בלוג פופולרי. שאנשים יעשו שייר ויאהבו אותי ויעשו לי לייק ויכתבו לי כמה זה מהמם פשוט ללקלק את האצבעות!!!1 אבל עכשיו אין לי זמן בחיים לדברים שאני שונאת. אז מהיום אתם הולכים לקבל תמונות פלאפון בתאורת פלורוסנט, אם בכלל. והרי גם כשניסיתי, הצילום מעולם לא היה הסיבה שמישהו קרא פה… גם המתכונים זה רק מלל לא מעניין בתום הפוסט להרבה מקוראיי, ואני סבבה לגמרי עם זה. יותר מסבבה. זה משמח אותי מאוד.

ועכשיו בכל זאת, קצת קולינריה. מאז שביזולית התחילה גן עירייה, צריך לשלוח איתה ארוחת עשר. חסל סדר 3 ארוחות במעון. להכין סנדוויצ'ים בבוקר זה קוץ בתחת, במיוחד לילדה קטנה שאין לה שום יכולת להעריך מה תרצה לאכול בעוד 3 שעות, ושלהגיד איכס על כל דבר זה פסגת ההומור בשבילה. על כן התחלתי להכין בערך פעם בחודש כמות ענקית של פיצה, לחתוך לחתיכות ולהקפיא. היא כמעט תמיד שמחה לפיצה עם זיתים, וזה חוסך לנו גם זמן ויכוחים וגם זמן הכנה בבוקר. אמנם לוקח רק 3 דקות להכין סנדוויץ', אבל כשביזולון בוכה וביזולית מייללת זה מרגיש כמו נצח. אז הנה סוג של מתכון:

פיצה לארוחת עשר

לבצק:
4.5 כוסות קמח
4.5 כפות שמן
3 כפות סוכר
1.5 כפית מלח
1 כף גדושה שמרים
קצת פחות מ-1.5 כוס מים

כ-200 גרם גבינה צהובה מגוררת (של רמי לוי זולה יותר מהמחיר בפיקוח. יאי!)
1 רסק עגבניות קטן
כמה זיתים שפיצה יכולה לסחוב, או כל תוספת אחרת שאוהבים

מערבבים את כל רכיבי הבצק, לשים עד להתאחדות ומניחים לתפיחה עד להכפלת הנפח. מחלקים את הבצק ל-2, מרדדים כל חלק לעיגול דק (או לכל צורה שנוחה לכם. אצלנו הילדה מעדיפה משולשים יפים וזה גם נכנס יותר טוב לקופסה), ומעבירים לתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה. מורחים רסק, מפזרים חצי מהגבינה וחצי מהתוספת, כך שבכל סמ"ר של פיצה יהיו לפחות 22 זיתים (או פחות, אם ילדכם שפוי יותר).
אופים בחום בינוני 10-15 דקות, או עד שהעסק נראה כמו פיצה.
מוציאים, מצננים, חותכים למשולשים, מעבירים כל משולש לשקית, ממלאים את הפריזר, ומרגישים קצת פחות אשמים כלפי הבנזוג, שצריך להתמודד עם טירוף הבוקר לבד מדי יום.

IMG_20161127_162214.jpg
הו עליבות הסטיילינג