דברים השתנו בכמעט שנה וחצי (!) האחרונות.
יש ביזולון קטן חדש, חמוד, קורע מצחוק ואלרגי לשינה.
הביזולית הקטנה גדלה ובלי שנשים לב כבר ממש ילדה, ששרה ומדקלמת את מה שלמדה בגן, שואלת שאלות שכבר אפשר לענות עליהן בצורה יותר מורכבת, ויש לה חתן (הוא מסכים וגם אמא שלו, אז הכול סגור).
אני חזרתי לעבודה בתל אביב אחרי חופשת הלידה ומנסה להבין איך סוחטים מ-24 השעות שביממה מספיק זמן בשביל לעבוד, לנסוע, לתחזק משפחה (רמז: האיש עושה את הרוב), ולא למות מרעב ולטבוע בזוהמה של עצמנו. אה, ואנחנו גם עוברים לארה"ב בעוד חודשיים, אז בזמן הפנוי שאין אנחנו מחפשים גנים ודירות ומשרות… אל תשאלו, ממש כיף כיופאק.
אני מרגישה שאני מג'גללת 5 כדורים, אבל אני לא באמת מג'גללת, אני רק מנסה להפיל כל פעם כדורים אחרים, כדי שכדור אחד בודד לא יספוג יותר מדי נפילות. פעם אאחר לישיבה בעבודה עקב התכתבות עם המטפלת, ופעם אשכח לתת לתינוק טיפות עיניים. פעם אלבש בגדים לחים כי הכל בכביסה או בייבוש, ופעם לא נכין אוכל שבוע. ובכל מקרה, תמיד אשכח לפחות חפץ אחד בבית או בעבודה, כי ככה זה כשלא ישנים יותר משעתיים ברצף כבר חודשים. פשוט אי אפשר לסמוך על המוח שיזכור את כל מה שצריך. התוכנה שונמכה ופשוט צריך למצוא אסטרטגיות התמודדות אחרות.
בצבא תמיד התלוננו שלא הצלחנו לארגן מפגש חברות. היינו באותו בסיס, אבל תמיד זאת הייתה בשמירה, זאת בנוהל חירום וחייבת לעבוד 24/7, וזאת עם גימלים בבית. איך חיכינו שנשתחרר, כי אז, אמרנו, יהיה לנו יותר זמן פנוי ונוכל סוף סוף להיפגש כמו שצריך.
חה.
ושוב חה.
אשכרה מצאתי את עצמי מיישמת את העצה ההזויה מ-Lean In שלחמם במיקרוגל במשך דקה ו-11 שניות זה יעיל יותר מסתם דקה, כי לוקח פחות זמן להקיש 111 ברצף.
ובכל זאת אני מתגעגעת לבלוג.
סגנון הבישול שלי השתנה בשנתיים שלוש האחרונות, ובטח מאז פתיחת הבלוג לפני 6 (!) שנים. אני כבר לא עוקבת אחרי מתכונים באדיקות כמו פעם. אני קצת מחפפת במדידות באפייה, ובבישול אני כמעט תמיד עושה רק לפי העין והטעם.
אז מה יש לי לתת לכם, קוראים יקרים, אם אין לי כוח למדוד ולתת מתכונים מדויקים?
יש לי קצת טיפים שסיגלתי לי לחסכון בכסף וזמן. תובנות צרכניות. מדי פעם אפנק עם מתכון מסודר. ובעיקר, החפירות הרגילות שלי. לזה התגעגעתי באמת. ועכשיו כשאנחנו נוסעים, אני בטוחה שיהיו לי תובנות חדשות לחלוק איתכם.
אל דאגה, הבלוג לא יהפוך לבלוג לייף סטייל אמריקאי עם תמונות פינטרסט של מסיבות יום ההולדת המוקפדות של ילדיי בגינתנו האצילית.
בכלל, מה שלא יהיה פה יותר זה תמונות יפות. כי מכל הדברים שעשיתי לבלוג, הכי שנאתי את הצילום. למצוא איך לעזאזל אני בבית בשעות האור כדי לצלם, להוציא מפות ומפיות וצלחות ולעשות איזה תירוץ עלוב לסטיילינג (ניסיתם פעם לעשות סטיילינג לעוף? לסלט עלים עייף? לצ'ונט? בעע), לצלם טריליון תמונות, גרועות כולן, לערוך, לסנן, להעלות…
צריך לצלם יפה בשביל להיות בלוג פופולרי. שאנשים יעשו שייר ויאהבו אותי ויעשו לי לייק ויכתבו לי כמה זה מהמם פשוט ללקלק את האצבעות!!!1 אבל עכשיו אין לי זמן בחיים לדברים שאני שונאת. אז מהיום אתם הולכים לקבל תמונות פלאפון בתאורת פלורוסנט, אם בכלל. והרי גם כשניסיתי, הצילום מעולם לא היה הסיבה שמישהו קרא פה… גם המתכונים זה רק מלל לא מעניין בתום הפוסט להרבה מקוראיי, ואני סבבה לגמרי עם זה. יותר מסבבה. זה משמח אותי מאוד.
ועכשיו בכל זאת, קצת קולינריה. מאז שביזולית התחילה גן עירייה, צריך לשלוח איתה ארוחת עשר. חסל סדר 3 ארוחות במעון. להכין סנדוויצ'ים בבוקר זה קוץ בתחת, במיוחד לילדה קטנה שאין לה שום יכולת להעריך מה תרצה לאכול בעוד 3 שעות, ושלהגיד איכס על כל דבר זה פסגת ההומור בשבילה. על כן התחלתי להכין בערך פעם בחודש כמות ענקית של פיצה, לחתוך לחתיכות ולהקפיא. היא כמעט תמיד שמחה לפיצה עם זיתים, וזה חוסך לנו גם זמן ויכוחים וגם זמן הכנה בבוקר. אמנם לוקח רק 3 דקות להכין סנדוויץ', אבל כשביזולון בוכה וביזולית מייללת זה מרגיש כמו נצח. אז הנה סוג של מתכון:
פיצה לארוחת עשר
לבצק:
4.5 כוסות קמח
4.5 כפות שמן
3 כפות סוכר
1.5 כפית מלח
1 כף גדושה שמרים
קצת פחות מ-1.5 כוס מים
כ-200 גרם גבינה צהובה מגוררת (של רמי לוי זולה יותר מהמחיר בפיקוח. יאי!)
1 רסק עגבניות קטן
כמה זיתים שפיצה יכולה לסחוב, או כל תוספת אחרת שאוהבים
מערבבים את כל רכיבי הבצק, לשים עד להתאחדות ומניחים לתפיחה עד להכפלת הנפח. מחלקים את הבצק ל-2, מרדדים כל חלק לעיגול דק (או לכל צורה שנוחה לכם. אצלנו הילדה מעדיפה משולשים יפים וזה גם נכנס יותר טוב לקופסה), ומעבירים לתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה. מורחים רסק, מפזרים חצי מהגבינה וחצי מהתוספת, כך שבכל סמ"ר של פיצה יהיו לפחות 22 זיתים (או פחות, אם ילדכם שפוי יותר).
אופים בחום בינוני 10-15 דקות, או עד שהעסק נראה כמו פיצה.
מוציאים, מצננים, חותכים למשולשים, מעבירים כל משולש לשקית, ממלאים את הפריזר, ומרגישים קצת פחות אשמים כלפי הבנזוג, שצריך להתמודד עם טירוף הבוקר לבד מדי יום.
 |
הו עליבות הסטיילינג |