"הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת"

אתמול שיחקתי עם ביזולית ב"התעמלות". הראיתי לה כל מיני תרגילונים מפילאטיס, התעמלות קרקע ושאר החוגים שעשיתי לאורך השנים, והיא חיקתה אותי. באתי להראות לה פלאנק, והיא אומרת לי, "אמא, הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת." "באמת?" "כן, תראי!" היא אומרת, ועושה (עם טוסיק קצת גבוה, אבל לא נורא :) ).

"והגוף שלי יודע עוד הרבה התעמלותים," היא אומרת, ומתחילה לעשות כל מיני תנועות שונות, שוכבת וכורעת ומניעה, עומדת על הידיים והראש ומניפה רגל באוויר, מביטה בי ומחייכת בגאווה.

נפעמתי, פמיניסטית סנטימנטלית שכמותי.

ברור לה, בגיל שלוש וחצי, כמה חדווה יש בגוף זז, משחק, מתנפנף. אבל אל דאגה, עוד מעט החברה תגיד לה שגוף, בטח של אישה, נמדד על פי צבע, מרקם, נפח וצורה. אובייקט תלת ממדי, כמו חרוט או גליל, מוגדר בצירים y ,x ו-z.

אבל עכשיו היא עדיין מרגישה את היופי בגוף שנע בזמן ומרחב.

יש אמת בקריאה להראות יופי "אמיתי", ולא רק שיבוטים של אותו מודל שדוף ונערי. אבל בעיניי הגוף ראוי לאהבה והערכה קודם כול בשל הדברים הנהדרים שהוא עושה, ורק אחר כך בגלל איך שהוא נראה. הוא סוחב את נפשנו הנוירוטית והצווחנית ממקום למקום, סובל את ההזנחה וההתעללויות הקטנות שהן מנת חלקו יום אחר יום: ישיבה אינסופית על כיסאות, ריצות, נפילות והתכופפויות מוזרות, מלחמות בווירוסים ושאר פולשים, וכל זאת עם מעט מדיי שינה, תחזוקה וירקות ירוקים.

הגוף שלי סחב בשבילי שני ילדים. הוא הקיא אותם מתוכו באופן כואב למדיי, אבל אחרי זמן מה הוא הבריא, וחזרתי (פלוס מינוס...) לשגרת חיי. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל הגוף שלי גם הפיק לילדים הללו אוכל.

אנשים לא קולטים כמה זה טריק מטורף, להניק. זה כמו לצאת לפיקניק, לשכוח את האוכל בבית, ואז מפל שוקולד צומח לך מהפופיק.

לפני שנתיים חזרתי לאומנויות הלחימה, אותן זנחתי מאז התיכון. והגוף זוכר.

הוא זז, ומתאמן, ובאמת משתפר עם הזמן. אני לומדת לכבות את המוח, לא לחשוב בצורה מודעת על כל הדגשים. רק לעשות פעם ועוד פעם ולסמוך על הגוף, כי הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

איך זה נעים להתחמם ולהרגיש את החוליות מתרווחות בגב, את השרירים המקוצרים ברגליים מתמתחים ומתארכים.

איזה סיפוק זה להבין איך הגוף עובד. לתרגל איזה מהלך, ואז להבין פתאום שצריך להרפות פה או להישען קצת יותר או לכופף טיפה שם, והנה הפעם זה הצליח.

כמה משחרר זה, לזוז ולבעוט, להרכיב תנועה לתנועה בהתחלה בהיסוס ובלבול, ועם הזמן, בביטחון וכוח.

כמה זה משמח לראות נשים מבוגרות ממני בעשור, שניים ויותר, עושות את אותן תנועות כמוני, רק ששנות התרגול שייפו אותן ועשו אותן זורמות, מדויקות, וזוהרות בעוצמה שלהן.

איך אפשר להשוות בכלל יופי כזה של תנועה במרחב ובזמן ליופי שנוצר בפוטושופ וכלוא בשני ממדים של שערי עיתונים ושלטי חוצות באיילון.

ומתברר שהבת שלי כבר יודעת את כל המניפסט הזה. היא יודעת כמה כיף זה להתפתל על השטיח ולהשתטח על הספה ולצחוק ולעשות פרצופים ולהגיד שטויות תוך כדי. הגוף שלה כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

(שוב לא נותנת להיעדר מתכון לעכב אותי. עם קוראי שכן אכפת להם ממתכונים סליחה)