לעזוב

יש המון סוגי שלומים.

ארזתי את תכולת הבית לאכסון עד שנחזור, ומצאתי את עצמי אומרת שלום לחפצים.

שלום ל(רוב) הספרים, שאומרים מי אנחנו,  ומי אנחנו רוצים להיות.

שלום לסירים ולצלחות ולכלים של חול ושבת. מקווה שנזכור מי חלבי ומי בשרי.

שלום לצ'צ'קעס על המדפים, שעל כל אחד צריך להחליט אם לשמור או לזרוק, וזה מעייף באופן מפתיע.

שלום לבגדים שאני לובשת רק לעיתים רחוקות, אבל תמיד היו שם כאופציה (וחצי מהם תרמתי אז בכלל שלום).

שלום לצעצועים, שגם את הפחות פופולריים קצת עצוב לסגור בתוך קופסה.

ארזתי וארזתי ופיניתי וארזתי והבית פשוט לא התרוקן.

בהתחלה הקופסאות מסודרות: ספרים, בגדים, כלי מטבח. אז מגיעים לקופסאות שהם שילוב של הדברים הכי שימושיים ואהובים, שדחיתי את האריזה שלהם, והדברים הכי מעצבנים שדחיתי את האריזה שלהם בתקווה שבן הזוג יתעשת וישים אותם בזבל, אך לא (או שזו רק אני?).

ואז בסוף כל הסדר מתפרק, וכל הבא ליד נזרק לקופסאות, כי חלאס צריך לעוף מפה. וגר קלסר עם טוסטר, ומעיל עם מגן מזרן ירבץ.

טיפ לחיים 1: תקנו יותר מסקינטייפ. תמיד צריך עוד.

טיפ לחיים 2: חברים אורזים הרבה יותר יעיל ממך כי אין להם סנטימנטים, והם לא אומרים שלום לכל מסננת שעוברת תחת ידם.

טיפ לחיים 3: חברים שעוזרים באריזות וניקיונות זה חרב פיפיות. הם נותנים מעצמם בלי להניד עפעף, ואז מתבאסים עוד יותר לעזוב אנשים כאלה מדהימים.

יש שלום גם למקומות.

מקומות של הרגל, שגרה והכרח.

זה לא שלא נראה עוד את הפארק הזה בחיים, אבל כשנבקר בו שוב, אנחנו נהיה שונים. כבר לא נתגלגל אליו יחד עם שאר ילדי הגן, מחלקים פלחי פומלה וצ'יריוס, ומיישבים סכסוכי נדנדות ומגלשות. יהיו לנו נדנדות ומגלשות אחרות להסתכסך עליהם עם ילדים שונים, הורים שונים ופומלות(?) שונות.

שלום לרחוב, לסופר, לקופת חולים, לעבודה ולדרך אליה. אפילו הביקורים במשרד הפנים ובביטוח לאומי לפני הנסיעה היו יעילים ונעימים, שגם לביורוקרטיה פה נתגעגע.

שלום לבית שלנו מזה כמעט 4 שנים.

איבדתי את צרור המפתחות שלי ביום אחרי שיצאנו מהדירה כי כבר לא היה עליו כלום, רק מפתח לבית של ההורים, והוא פשוט עף לי מהתיק כי הוא היה כל כך קל. חסר עוגן, כמוני.

ואז יש שלום לאנשים.

יש כל כך הרבה אנשים טובים בחיים שלנו, וקשה, וכבר מתיש, להגיד לכולם שלום. בחודש האחרון בכיתי פעמיים ביום בממוצע. אני מרגישה שאני פורמת את כל החוטים שקושרים אותי לפה. עוד שניה אני עפה, כמו הבלון האדום של אורי, קשורה לקרקע רק בקורי עכביש בהירים ודקים.

ואני פוחדת, כי מי אני בלי החוטים? אני החוטים.

יש חוטים שעשו את שלהם. הם נהדרים, ומאחלים לנו את כל הטוב שבעולם, ואנחנו להם. צריך להזיל דמעה, להגיד שלום, ולפרום.

חלק מהחוטים בכלל לא יודעים שפרמתי אותם,או שלא אכפת להם. בדרך כלל זה בסדר גמור, ולפעמים לי דווקא כן אכפת, מספיק בשביל שנינו. אבל בכל מקרה, את אלה די קל לפרום.

חלק מהחוטים עבים - עבותות, וחבלים שנארגו עם השנים, שנמתחו ונחבטו והשתפשפו. להם אני לא דואגת. גם אם ייפרמו קצת, אפשר לתקן, ואפשר לתחזק עם פלאי האינטרנט.

יש לי גם חוטים חדשים, גבעולים ירוקים ועדינים, ואותם קשה במיוחד לעזוב, כי רק התחלתי לארוג אותם לתוך החיים שלי.

את כל החוטים שאני לא רוצה לפרום, אני צריכה למתוח אל מעבר לים, ולקוות שלא יתפוקקו. העולם של היום הוא לא העולם של לפני 20 שנה. יש מייל ופייסבוק וסקייפ, אבל אני עדיין בוכה. העור נהיה מאוד דק בתקופה הזאת.

ונפרדנו ונפרדנו וארזנו וארזנו ואז... ביטלו לנו את הטיסה. וזה הדבר הכי אנטי קלימטי שיש, לראות שוב את האנשים שאתמול בכית על צווארם ולהגיד אז אה... היי... אנחנו עדיין פה בעצם...

לפחות ניצלנו את הזמן עד תום. עוד כמה ימי כיף בגן, עוד קצת זמן גנוב עם חברים אהובים שלא היה אמור להיות.

וזהו. נקווה שהפעם באמת נטוס, כי אני כבר לא יכולה עם הטלטלות האלה. אני צריכה שיהיו לי מפתחות לשים בצרור.

(ספוילר: טסנו. סיימתי לכתוב לפני שבוע אבל מעלה עכשיו. רילוקיישן די גוזל זמן מסתבר)