הורות, חווית משתמש

היי כולם, סליחה על ההיעלמות, למי שלא שמע, הצטרפה אלינו למשפחה ביזולית קטנטנה וחמודה לפני כ-4 שבועות. לוקח קצת זמן להתאקלם, אז קצב הפוסטים פה ירד קצת. 
ועכשיו היא מנמנמת ויש לי כמה דקות פנויות לעצמי. ווהו!
חשבתי שאעלה פוסט עם תובנותי מההורות עד כה, ומתכון בסוף, כהרגלי. אבל עכשיו כשאני עורכת את הפוסט, המתכון נראה לי קצת מוזר ולא קשור. אם כך, בפוסט הבא, מתכון חביב ביותר לקישואים ממולאים, בריאים וקלים להכנה שאפשר להכין או חלבי, או פרווה וטבעוני. צפו פגיעה.

ולהלן תובנותי מהחודש האחרון, ללא יותר מדי סדר פנימי:

האבולוציה פיתחה עבורנו אחלה מנגנוני פיצוי. כמה שעות אחרי הלידה כבר לא יכלתי ממש להתחבר להרגשת הכאב שחוויתי, רק זכרתי שהיא קרתה בצורה מנותקת למדי. זה ממש מרגיש כאילו המוח שלי עובד עלי. "כאב? איזה כאב? תראי תינוקת!"
עוד מנגנון פיצוי - חמידות. היא הופכת את הקימות הליליות, הבכי וההפרשות מכל סוג, לנסבלות ואף מתגמלות. המשפט הנפוץ אצלנו בבית בין השעות 10 בערב ל-7 בבוקר הוא "יש לך מזל שאת חמודה".
היי אבולוציה! אולי במקום לבזבז את הזמן בלפתח מנגנוני פיצוי המחפים על חוסר הנעימות הקיצונית שבהתרבות, אפשר להשקיע את הזמן בשיפור חוויית המשתמש? מה היה רע בהתרבות של הצמחים, עם זרעים ואבקנים וכאלה? הא??

החולצות שמלבישים לתינוקות בבית החולים הם כמו אוריגמי. צריך למתוח, למשוך, לסובב קצה מאחורה ולקפל חצי פנימה... כל פעם שהאחיות באו לעשות סיבוב אצלנו בחדר הן היו צריכות לסדר לה מחדש את החולצה. נראה לי שהעניין הזה נועד לנטוע בהורים הטריים את רגשות חוסר האונים כמה שיותר מוקדם.

כל אנשי הצוות שהייתי באינטראקציה איתם היו ממש נחמדים. גם אם הם היו עייפים וקצרים בזמן והיו להם רק 15 שניות לוודא שהכל בסדר, תמיד נתנו לי הרגשה שאני בנאדם ושאכפת להם משלומי. 

להתאושש מלידה לוקח זמן. משום מה חייתי בסרט שאצא מחדר הלידה בדילוג קליל, ותוך שבוע כבר אצטרך לריב עם החדר כושר שיתנו לי לחזור להתעמל. אז זהו שלא. כלומר, בטח יש גם נשים כאלה, אבל אני לא אחת מהן. ללדת זה כואב,  להיות אחרי לידה זה כואב, ואימוני הכושר שלי בשבועיים הראשונים היו לדדות כמה מאות מטרים לאורך הרחוב שלנו בקצב של חצי קמ"ש, תוך הישענות על העגלה כעל הליכון.
כשאנשים שאלו מה שלומי אמרתי את האמת, והופתעתי לראות שהרבה אנשים דווקא הגיבו לכך בחיוב. בעיני, לספר כמה הכל נפלא ולהסתיר את הקושי לא מראה על חוזק. דווקא היכולת לשתף בקושי (ובכאב, ובהורמונים ובהרגשת ה-"או מיי גאד מה לעזאזל אני עושה???" התמידית) בלי להתבייש בכך, היא לדעתי החוזק האמיתי.

להניק זה ממש לא אינסטינקטיבי ופשוט כמו שזה נראה. לי היה קשה ממש על ההתחלה, וזכיתי להיעזר ביועצת הנקה נהדרת שהשקיעה שעות כדי שאני והילדה נלמד לעשות את זה נכון. כשסיפרתי לחברותי על הקושי שלי, גיליתי שהחברות שלא נעזרו מתישהו ביועצת הנקה היוו מיעוט נרדף. כולן ידעו והבינו שחוויית הנקה טובה לוקחת זמן ושהרבה פעמים נדרשת קצת עזרה מבחוץ.

לסיכום, להיות הורה טרי זה קצת כמו לחזור לגיל ההתבגרות. יש לי קראש על יצור חמוד שבקושי מודע לקיומי, ויש המון בדיחות פיפי קקי פלוצים. המון.