יום שישי, 24 בדצמבר 2010

מהזעם עד למרק לבבות הארטישוק

הזעם
בהסתכלות ראשונה הקמפיין של בנק לאומי "מליון סיבות טובות" עצבן אותי מאוד. בקמפיין הם מבקשים מהציבור להצביע עבור העמותות האהובות עליו, והבנק יעניק מליון שקלים לפופולריות ביותר.

הרצון שלהם להיראות נדיבים ומעורבים חברתית כשבסופו של יום, מדובר בקמפיין פרסומי יעיל וחסכוני, לא עושה לי טוב. בקמפיין האחרון שלהם לאומי הוציאו כ-10 מליון שקלים. פה הם מוציאים מיליון וקצת, ובתמורה כל העולם ואחותו מעביר הלאה את המיילים שלהם, שולח לינקים לאתר שלהם, ועושה להם לייק בפייסבוק בחינם. הם מקבלים הרבה יותר חשיפה תמורת הרבה פחות כסף רק בגלל ההתעטפות באצטלת הנדיבות.

עצבן אותי גם העמימות הקלה בהסבר התחרות וחלוקת הכסף. הרבה מהמצביעים ומעבירי המיילים לא מבינים שהמליון האלה שלאומי נותנים צריכים להתחלק בין 50 עמותות. אף עמותה לא מקבלת בעצמה מליון שקלים. המקום הראשון יקבל 200,000 שקל, מקומות 15 ומטה יקבלו 10,000 בלבד, מה שבקושי יכסה את ההוצאות של יצירת סרט התדמית שהיה צריך להגיש בשביל להשתתף בתחרות (שלא לדבר על העמותות שלא יזכו ובכל זאת צריכים לשלם על הסרט שיצרו).

בלהט זעמי כי מוצדק הוא, כתבתי פוסט ארוך, עצבני וציני ("מליון סיבות טובות להיות הפראיירים של לאומי". נושך אה?) על איך שלאומי מנצלים אותנו ומנסים להיראות נחמדים מכפי שהם. אבל אז דיברתי עם חברה שלי, שבעצמה עובדת בעמותה קטנה, וקיבלתי זווית אחרת על העניין - הזווית של העמותות עצמן.

ההארה
חברתי האירה את עיני לכך שהפרסום במקרה הזה הוא דו כיווני. לא רק בנק לאומי מקבלת פרסום בחינם כשאנחנו מצביעים באתר, גם העמותות מקבלות פרסום, ולא הייתי מודעת למידה שבה הפרסום הזה משמעותי עבורן. עמותה קטנה ופחות מוכרת יכולה רק לחלום שאלפי אנשים מכל הארץ יצפו בסרט התדמית שלה מדי יום. לרוב העמותות אין משאבים לקמפיין פרסום רחב היקף, ולחשיפה המתאפשרת דרך הקמפיין של לאומי יש ערך לא פחות מהזכייה הכספית. גם אם העמותה לא תזכה בכלל, יתכן והתרומות יגדלו קצת, ייתכן ויהיו עוד מתנדבים, או הצעות מעניינות לשיתוף פעולה.

עמותה קטנה מחפשת חסות מסחרית
התגובה האוטומטית שלי לחסויות מסחריות במבצעי צדקה למיניהם עד כה תמיד הייתה די מזלזלת. אם העניים/חולים/חתולי הרחוב כל כך חשובים לכם אז תתרמו את הכסף שלכם בשקט ולכו הביתה. אל תרכבו להם על הגב. אם אתה שולח ילדים חולים ליום כיף, זה נחמד מצידך. אבל כשאתה לוקח ילדים חמודים ומחייכים בכסאות גלגלים, מלביש אותם בחולצות עם הלוגו שלך ושולח אותם להצטלם עם המנכ"ל, אז אתה כבר מנצל אותם כדי להיראות טוב. יש הרבה חברות גדולות בישראל שתורמות כסף לכל מיני ארגונים בלי לגזור מזה קופון פרסומי. למה יש חברות שפשוט לא מבינות את ערך הצניעות? (חשבתי לעצמי).
אבל לאחר השיחה הזאת אני מבינה שהעניין לא כל כך ברור. כאמור, הפרסום עושה טוב גם לעמותות. מישהו שיראה את התמונה ההיפוטטית דלעיל בעיתון עם הילדים המחייכים וכסאות הגלגלים והלוגואים והמנכ"ל ידע לא רק שנותנת החסות קיימת אלא גם שהעמותה קיימת. ואולי הוא יתרום להם כסף, או יציע את שירותיו, או ייעזר בעצמו בשירותי העמותה? אולי דווקא החברות שנותנות כסף בשקט לא עושות מספיק, כי הן לא משתמשות בכוח ובמוכרות שלהן כדי לקדם את העמותה אליה הם תורמות?


דיברנו גם על השיח שקמפיין פרסום/צדקה שכזה יוצר והשפעתו על החברה. בין ההתכתבויות האישיות והמקצועיות, הלינקים לסרטונים ביו טיוב, ושאר השטויות שמגיעים אלי למייל, משתרבבים פתאום מיילים עם שמות של כל מיני עמותות שממש צריכות את הקול שלי. יש דיבור על דרכים שונות בהם אנשים בחרו להשפיע על החברה לטובה ועל הארגונים שהם הקימו כדי לעשות את זה. זה לא שכל תושבי ישראל יתרמו עכשיו את כל רכושם לצדקה, אבל השיח שנוצר סביב הקמפיין הזה הוא הרבה יותר משמעותי מאשר שהיה נוצר סביב עוד פרסומת עם קומיקאי או בחורה מפוטשפת (שורש: פ.ט.ש.פ). 


חוסר ההחלטיות
בסופו של דבר לא יצאתי עם מסקנות חד משמעיות לגבי רשעותו או נפלאותו של הקמפיין הזה.
צריך לשפוט קמפיינים של פרסום/צדקה באופן מורכב. צריך לשאול מה מקבל הצדקה מרוויח, והאם הוא מרוויח משהו בעל ערך מלבד הכסף עצמו. צריך לשאול מה הדימוי שהחברה התורמת מנסה ליצור לעצמה ועד כמה היא מבוססת במציאות. באופן מוקצן - לא משנה כמה ימי כיף מרלברו תעשה במחלקת האונקולוגיה, זה לא יהפוך אותה לחברה טובה או מוסרית יותר.
בסופו של דבר, כשאני אתקל בקמפיינים כגון אלה אני אנסה לבחון את ערך התרומה הכולל לארגון המקבל, לעומת ההטבות (פרסום, מיתוג חיובי, וכו') לחברה הנותנת. 


המוּדעוּת
אנחנו כצרכנים צריכים להיות מודעים לכלי הזה- Cause Marketing, ובכלל, לכלים שעומדים לרשותם של מפרסמים. קמפיינים פשוטים של טלויזיה ושלטי חוצות זה מה זה ניינטיז. הפרסום היום נהיה אינטראקטיבי יותר, הוא משלב יותר מדיומים, והוא חודר לנו הרבה יותר לחיים. רק בשבוע האחרון ראינו הדגמה יפה לכך בבלוגיית האוכל הישראלית. ניהליזם קולינרי כתבה (היטב, כהרגלה. ואם אתם לא קוראים אותה, עשו זאת.) על התוכן השיווקי הידוע לשמצה - כשהפרסומות לא מסודרות יפה במרווחים בין חלקי התוכנית, אלא חודרות לתוכנית עצמה. מצד שני, בישול בקצב הסלסה הלכה למפגש עם חברת ביטוח, סיפרה על הקמפיין החדש שלהם בבלוג שלה ועוררה את זעמם של כמה מגיבים. האם היא הייתה צריכה לזרוק את הסושי והשמפניה (והעידו רוזנבלום) שלהם מכל המדרגות? אני לא יודעת (אני גם לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב להעיף את עידו רוזנבלום מכל המדרגות, במיוחד לאחר ניתוח (רפואה שלמה!)). 
אמת בפרסום
יש בי חלק שמאוד רוצה להיות בלוגרית בפרופיל גבוה שמקבלת מוצרים חינם. ומה זה אם לא עוד שיטת פרסום שמנסה לפרוץ את גבולות שלט החוצות והפסקת הפרסומות ולחדור לעולם ה"תוכן"?
נראה לי שאין מנוס (ופה כמדומני שאני חולקת על ניהליזם קולינרי). הפרסום יחדור לעולם התוכן שלנו, ואנחנו נצטרך רק להיות מתוחכמים מספיק כדי לזהות אותו. הוא יהיה בסרטונים המצחיקים שאנשים ישלחו לנו במייל, בתוכניות שאנחנו רואים בטלוויזיה, במבצעי תרומה/פרסום שבטוח יצברו פופולריות, בקלטות לילדים, בפייסבוק, בטוויטר, ובטח בעוד מלא מקומות שטרם העלינו על דעתנו. במעט מהמקרים רגולציה יכולה אולי לעזור, כמו במקרים של פרסום לילדים ופרסום בתוך מהדורת החדשות, אבל ההרגשה שלי היא שמהרוב לא נוכל להימנע. כמו שאי אפשר לדרוש ממפרסמים לחזור לימים בהם פרסומת היה תמונה של המוצר ושורת נימוקים לוגיים לשימוש בו, כך לא נוכל לדרוש מהמפרסמים לעוף לנו מעולם התוכן ולהסתגר ב-ד' אמותיו של הפסקת הפרסומת. זה פשוט לא יעבוד. מפרסמים ייצרו תוכן עם פרסום בפנים ואנשים יצרכו אותו. 
מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להיות צרכנים נבונים, וללמד את הסביבה שלנו להיות כאלה. נצטרך להתרגל לעולם שכבר איננו שחור לבן, בו פרסומת ותוכן הן שתי ישויות נפרדות. נצטרך לשפוט כל תוכן שאנחנו נחשפים אליו לגופו ולנסות לאמוד את מיקומה בסקאלה - את מידת הפרסום שבו לעומת מידת התוכן. נצטרך להיות צינים וספקנים הרבה יותר - כשמישהו ממליץ לנו על מוצר (או סתם משתמש בו בצורה גלויה), נצטרך תמיד לחשוב מה הם מניעיו. ייתכן שנצטרך גם לשכלל את הגישה שלנו לחברות המפרסמות. לא כל חברה שמצטלמת עם ילדים נכים היא בהכרח נצלנית חסרת לב, ולא כל מוצר חינמי שמקבל ביקורת בבלוג הוא פסול. 


הקישור
פן תחשבו שסתם כתבתי מלא על נושא שלא קשור בכלל לבלוג, רק אומר בקצרה שצרכנות נבונה, והבנה מורכבת של תכנים פרסומיים הם הכרחיים למי שמנסה לבשל (ולחיות) בזול. אני מקווה להרחיב על כך בפוסטים בהמשך.


הרעב
יש לכם עוד מקום בכלל לאוכל?
אם כן, קבלו מרק ירקות קצת שונה, בה תחתיות ארטישוק ואפונה ירוקה ממלאים את מקומם של ירקות השורש והקטניות המקובלים. המרק משלב יפה את חמיצות ומליחות הארטישוקים עם המתיקות של העגבניות. בחורף, כשהעגבניות לא בשיאן, עדיף להשתמש בעגבניות שרי, שמצליחות יותר לשמור על מתיקות, אבל לא חובה. האפונה יכולה להיות מקופסת שימורים, אבל יותר נחמד כשהיא קפואה (או טריה, אם אתם מצליחים למצוא). 

מרק לבבות ארטישוק 
מבוסס על: מתכון מהספר האהוב עלי Mooswood Restaurant Daily Special
כמות: 4 - 6 מנות
עלות: כ-15 ש"ח

מרכיבים:
1 כף שמן זית
1 בצל בינוני פרוס דק
4 שיני שום כתושות
2 ענפי סלרי, כולל העלים, קצוצים
1 קופסא ארטישוקים משומרים מסוננים (4-5 לבבות ארטישוק) חתוכים לשמיניות
1 כוס עגבניות שרי קצוצות או עגבניה בינונית בשלה, קצוצה.
2 כוסות אפונה - טריה, קפואה או משומרת
8 כוסות ציר ירקות (אפשר להחליף עם מים ואבקת מרק בצוק העיתים)
1 כף מיץ לימון
2 כפות בזיליקום טרי קצוץ (או 1/2 כפית בזיליקום יבש)
1 כפית מלח
1/4 כפית פלפל שחור
אופציונאלי, להגשה: גבינת פרמזן מגוררת, פטרוזיליה קצוצה

הוראות הכנה:
מחממים בסיר את השמן, ומטגנים את הבצל והשום בחום בינוני כ-5 דקות או עד שהם מתחילים להשחים. מערבבים מדי פעם.
כשהבצל זהוב מוסיפים את הסלרי והארטישוק ומטגנים 5 דקות נוספות. מערבבים מדי פעם.
מוסיפים את העגבניות והאפונה ומבשלים 5 דקות
מוסיפים את הציר או המים + אבקת מרק, מיץ הלימון, הבזיליקום, המלח והפלפל, מעלים את החום לבינוני גבוה ומבשלים כ-10 דקות.
מגישים חם עם פרמזן ו/או פטרוזיליה אם רוצים.








4 תגובות:

  1. היי לך,
    אני שמחה שעוררתי בך את ההשראה (כמו גם גברת "לבשל בקצב הסלסלה", שלא עוררה בלי השראה אלא בושה ותדהמה מהמעשה).
    רציתי רק לתקן או להבהיר משהו בדבריך כשהתיחסת לרשומה שלי, אני לא רק דברתי על הגבולות שנחצים בין פרסום לתוכן (זה היה רק החלק הראשון המקדים של המאמר). בהמשך הסברתי מה הדבר החמור בעיני, כוון שאי אפשר באמת להמלט מפרסום באשר הוא, ואינני תמימה, והרי בלי פרסום לא ניתן.

    העניין המקומם הוא מדוע התוכן השיווקי מהווה את יסוד רוב התוכניות. והבעיה נוצרת כאשר החסות יוצרת את התוכן, במקום להיפך.

    המרגיז ביותר הוא מה שהולך בערוצי הנישה אשר עליהם אנו משלמים הרבה כסף כל חודש. כאשר כל התוכניות בהן נוצרות, נכתבות, ומונחות אך ורק על טהרת אותם המוצרים שיש לפרסמם.

    בהקשר לתהיות המוסר שלך האם להיות מאלו שמקבלים מוצרים\קומוניקטים וכד' (דבר שיצא לי לסרב לו כבר פעמיים), אותי אישית זה מגעיל שאנשים מחליטים פתאום לשכוח מדוע הם התחילו לכתוב מראש, ומזהמים את הכתבים שלהם ואת עצמם בתוכן שיווקי שאינו קשור ולו במעט למה שהם מאמינים בו. אם הם רוצים להיות פרסומאים שילכו לעבוד בזה במקום אחר.

    השבמחק
  2. אני לא יודעת אם להגיב לך פה או אצלך, שיהיה פה.

    אל דאגה, אני יודעת שהיו לך עוד מלא נקודות בפוסט שלא התייחסתי אליהם, סליחה אם נתתי את הרושם שזה כל מה שדיברת עליו שם.

    נקודת המחלוקת שלי איתך היא שאני לא חושבת שהעובדה שהתוכן השיווקי מהווה את רוב התוכנית היא בעיה כל כך גדול, ואני לא חושבת שהרגולציה שהזכרת באחת מהכותרות (אני לא יודעת אם ברצינות או לא) רלוונטית בכלל לעניין הזה. מצער שמוצר שפעם צרכת בהנאה כיום מעצבן אותך, אבל אני לא חושבת שהשינויים שהם עשו לתוכניות שאהבת הם אי מוסריים הרבה יותר מהחלפת המתכון של המיונז על ידי יצרנית הממרחים האהובה עליך. למה שמעבר להישענות על תוכן שיווקי בערוצי נישה יעורר בך סלידה כל כך גדולה, לעומת החלפה של מנחה אהוב אך יקר, למנחה לא מנוסה, חסר כריזמה אך זול יותר, לדוגמא? את בוחרת לצרוך את התוכן הזה, הערוצים הללו מתמחרים אותו במחיר מסויים, ואת בוחרת לשלם אותו. אני חושבת שתגובת הסלידה והגועל מתוכן שיווקי, לעומת דרכים אחרות שיש למפיקות לחסוך כסף על התוכניות, שהורסות את התוכן לא פחות, היא קצת פשטנית.

    זכותך המלאה לבטא את הכוח הצרכני שלך ולמחות על כך מכל וכל, כפי שעשית, אבל בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה הולך להשתנות. יהיו מקומות בהם מספיק אנשים ידרשו תוכן נקי (יחסית) מפרסום, אבל לרוב ערוצי הנישה לא תהיה מאסה קריטית כזאת. זה המחיר שאנחנו משלמים על ריבוי האלטרנטיבות.

    לכן אני מצדדת בגישה של מודעות וצרכנות נבונה. כשאתה מודע לפרסום ומצביע עליו ועל מניעיו (כפי שאת עשית), יש לו הרבה פחות כוח. ואם מוצר תוכן שפעם צרכנו כיום הופך לשופר של המפרסמים, אנחנו צריכים להחליט מתי אנחנו אומרים יפה שלום (וזאת רק סיבה אחת מיני רבות שאין לנו טלויזיה בבית).

    וזה מתחבר גם לפוסט על חברת הביטוח. זה לא מגעיל אותי. כותבת הבלוג בוחרת איפה למקם את עצמה בסקאלת הפרסום - תוכן, וקוראיה יכולים להחליט אם זה מיקום שישאיר אותם בבלוג או יעיף אותם משם. אני רואה את עולם התוכן ביותר גווני אפור מאשר מפרסם/לא מפרסם, ולגבי כל אחד מהם אני בוחרת אם תמורת התוכן שווה את מידת פרסום שאני מוכנה לבלוע.

    תודה שהגבת. מעניין לדבר איתך.

    השבמחק
  3. העלת המון נקודות, ולכן אני מקווה שאצליח להתיחס לכולן (וגם בעיקר מקווה שהבנתי את כוונותייך).

    אני לגמרי מסכימה עם מרבית דעותיך בתחומי ה"כל אחד יעשה מה שטוב לו", ולכן אני חשה שעדין את לא הבנת את הרעיון המרכזי של דבריי (אנחנו מדברות על שני דברים שונים לגמרי).

    קודם כל הבהרה: תוכן שיווקי (פרסום סמוי) אינו חוקי (קראתי לא מעט בעניין, ואת מוזמנת להכנס ולקרוא באתר הרשות לטלוויזיה ורדיו) ואמורה להיות רגולציה לפי חוק. ראי דוגמת הקנס הענקי שחטפו מפיקי "האלופה" לאחרונה בגלל שעשו פרסומת סמויה לבי"ס אנקורי. אבל כנראה שהגופים הרגולטורים אוהבים לחכות בפינה רק לתוכניות וערוצים פופולריים, ומהיתר מתעלמים לבחירתם.

    מה שאני מנסה לומר, וזה החלק שמטריד אותי בעניין, לא מדבר כמו שאת מתארת בשינויים קוסמטיים כדוגמת מיונז כזה באחר במתכון לטובת פרסום, או החלפת מנחה כזה באחר על חשבון הורדת העלויות או רווחים מפרסום. הדיון שלי הוא שונה לחלוטין. מדובר בעובדה שכיום תוכנית לא תוולד או תכתב או תצא לאויר העולם מבלי שתחילה יבחרו מה יש או את מי יש לפרסם (ובמרבית מהזמן אנו לא מודעים לכך). החסות מביאה מולידה את התוכן ולא להפך.

    אני מסכימה עם הרעיון של צרכות נבונה ומודעת, אך אם למשל תנסי להזכר בתוכניות ישנות יותר בהן גידי גוב למשל יצא לטייל בעולם לבשל ולאכול, או אייל שני באוכל למחשבה בערוץ 8 בישל והרהר מבלי שקדם לכך תוכן שיווקי. העובדה היא שפעם השקיעו כסף בהפקות ובתוכן מבלי שקדמו להן חסויות ומממנים. העובדה היא שהחסויות האלה הן חלק בלתי נפרד ממימון ההפקה, ובלעדיו לא היה תקציב להפקות.

    אני לא באמת מנסה לגרום למזעור התוכן השיווקי בתוכניות או מאמינה שיש ליצור תוכן "נקי" מפרסום. אני טוענת שאם ערוץ מפיק תוכניות שהן 100 אחוז תוכן שיווקי, אני לא צריכה לשלם עליהן, כמו כל תוכנית אחרת בערוץ 2 או 10.

    לגבי הפוסט על חברת הביטוח, אני שואלת אותך, מה יוצא לגברת סלסה מהפרסום שהיא עשתה? גם ביזתה עצמה בעיני קוראיה הקבועים, שאינם מבינים מה לכל זה ולענייני האוכל שנהגה לכתוב בהם. קוראיה יודעים שמעתה הקול שלה הוא בחזקת מכור, אין יותר נימה אישית, כמו עוד פרסומת.

    שוב - ברור שקל לצאת מתוך הנחה נייטרלית שכל אחד יעשה מה שטוב לו, ושכל אחד יחליט מה לקחת מפה ומפה (אין בכך ספק, וזה בעצם לא לקחת עמדה ולהתנער מאחריות). אבל הבעיה היא שלא כולם אוחזים במודעות שיש לי ולך, ולא לכולם יש את היכולת לשפוט בעיניים האוחזות בכל הידע הזה, וזה אז כן יכול להביא לשירות רע ופגיעה בציבור.

    כמו כן, כמו שאת מעדיפה להחליט להחזיק בעמדת המתבוננת מהצד "ושכל אחד יעשה מה שטוב לו" אני בוחרת לנסות להעיר את הרדומים וכן לבחור צד.

    מקווה שהפעם הייתי ברורה יותר בדעותיי.
    אגב, מה שמך?

    השבמחק
  4. אני מעריכה את זה שאת משתתפת איתי בדיון ואני ממש מתנצלת על האיחור בתגובה.

    בנוגע לחוקיות של פרסום סמוי, את צודקת, באמת לא הבנתי עד כמה ההגדרה החוקית לפרסום סמוי רחבה, ושהיא כוללת גם תוכן שיווקי שעומד בקריטריונים שהרשות השניה קבעה לעצמה (איך היא יכולה לקבוע לעצמה קריטריונים שהן בניגוד לחוק?).
    אם כך, יש צפצוף רבתי על החוק הזה, ואכן ראוי למחות כנגד אנשים שמפרים את החוק.

    אני לא טוענת שתוכן שיווקי הוא שינוי קוסמטי. אני מסכימה איתך שהוא יכול להרוס את התוכן ולדכא יצירה עצמאית. הרבה יותר קשה עכשיו ליצור תוכן איכותי, מכיוון שקשה להשיג תקציב מזכייניות ליצירה איכותית כשיש יצירות אחרות שאפשר לשדר שממומנות את עצמן.

    מה שאני מנסה להגיד זה 2 דברים:
    1- לדעתי העתיד, למרבה הצער, כולל הרבה תוכן שיווקי. אמנם זה נגד החוק, אבל לכל הזכייניות יש נהלים שמסדירים את שידורו של התוכן השיווקי, והרבה יותר סביר שיעדכנו את החוק משישקיעו ברגולציה. או שפשוט כולם ימשיכו להתעלם מהחוק.
    בהנחה שאנחנו נמשיך לחיות בתוך עולם עם תוכן שיווקי אנחנו צריכים לדעת להתנהל בתוכו. עכשיו שתיבת הפנדורה הזאת נפתחה, לא נוכל לחזור לטלויזיה כפי שהיתה לפני כניסתו של התוכן השיווקי. רוב הזכייניות יעדיפו תוכניות שמממנות את עצמן, כי המטרה שלהן בחיים היא לעשות כסף.
    בהינתן זאת, מה אנחנו עושים?
    אכן לא פייר שדורשים ממך כסף על יצירה שהמפרסמים מימנו, אבל זו המציאות. מותר לך להתלונן ובהחלט ראוי שאת מפרסמת ומעלה את המודעות לאי הציות שלהם לחוק, ואת הקופה שהם עושים על חשבון הצופים. אבל מה עכשיו? את תמשיכי לשלם להם?
    פה הנקודה שלי - אנשים צריכים להחליט כמה פרסום הם מוכנים לסבול ופשוט לא לצרוך תוכן שעובר את הגבול. אם זה אומר לבטל מנויים ללווין, להפסיק לקרוא בלוגים שלא אמינים יותר בעיניהם או לא לקנות מגזינים מפוצצי פרסומות. (גילוי נאות - אין לי טלויזיה, אז הרבה יותר קל לי להטיף לאחרים להתנתק).
    האחריות היא בידי. אני יודעת מה העולם יעשה ויש לי מעט מאוד שליטה עליו. לעומת זאת, יש לי שליטה על המעשים שלי. הטענה שלי "שכל אחד יעשה מה שבא לו" היא לא טענה של רפיון. היא דרישה שאנשים יקחו אחריות על התוכן שהם צורכים. יכול להיות שלא הייתי מספיק ברורה בנקודה הזאת.

    2- בהנחה שהעולם יהיה רווי פרסום, נצטרך לבצע שיפוט יותר מורכב לגבי מה נחשב תוכן שאנחנו מוכנים לצרוך, ומה עבר את הגבול מבחינת פרסום. את פוסלת מכל וכל קבלת מוצרים תמורת ביקורת בבלוג (אם הבנתי אותך נכון), אבל את ממליצה בבלוג שלך על כמה מסעדות. מה ההבדל? אם לא שילמו לך אז זה בסדר לעשות להם פרסום בחינם? למה? ומה אם בביקורת מוצר אני אכתוב רק אמת לאמיתה, כולל חסרונות, ולפעמים אף אמליץ שלא לקנות אותם, אז זה בסדר?
    אם את ממש נגעלת מהפוסט של בישול בקצב הסלסה, אני בעיקר משועשעת.
    מה יצא לה מזה? הרבה פחות ממה שיצא לחברת מגדל, זה בטוח.
    אבל האמינות שלה לא יורדת בעיני כי היא לא הבטיחה לי שתהיה חפה מפרסום. היא לא כותבת רק על אוכל, יש תוכן שיווקי פה ושם, אבל הכתיבה שלה משעשעת אותי ואני נהנית לקרוא שם מדי פעם, כמו שאת מוכנה לקבל כמות מסויימת של תוכן שיווקי בתוכניות בישול. אני יודעת שלתפוז יש קשר עם חברות מסחריות שנותנות לבלוגרים מוצרים לבדיקה, מזמינות אותם לאירועים וכו'. זה העולם שהם בחרו לכתוב בו ואני לוקחת את זה בחשבון.
    עבורי, בעולם רווי פרסום, גישה שהיא יותר מדי "הכל או כלום" היא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. אני מעדיפה להמשיך לצרוך תכנים מסויימים, תוך סינון, ביקורת ודיון, במקום לזרוק הכל בטוענה שזה נגוע בפרסום.

    על אף שאכן דיברתי קצת מעמדת המתבוננת מהצד, כי היא נראית לי ריאלית יותר, אני חושבת שהאפקט הסופי של הפוסט ושל הדיונים שלנו (אם מישהו עוד קורא את זה חוץ משנינו), הוא גם של העלאת מודעות. אני מקווה לפחות.

    השבמחק