יום שישי, 28 בינואר 2011

שגרה ומרק דלורית צלוי

החיים שלי עכשיו משעממים למדי לצופה מבחוץ. מה שנקרא בפי חובבי הקלישאות שגרה מבורכת. עובדים, כותבים, קוראים, מדברים, מתכסים בשמיכות ובסוודרים. מתרצים אי עשיית ספורט בקור ובגשם דמיוני. נשארים ערים עד מאוחר (שוב) ומבטיחים שמחר הולכים לישון בזמן (באמת). עושים שבת ומתאוששים. כרגיל.
אני מוצאת שזה הזמן שבו העשייה העקבית מתבצעת. פתאום עובר חודש ומגלים שהפרוייקט המאסיבי בעבודה באמת התקדם. ליד חלק מהמטלות ברשימה שנראתה אינסופית אפשר כבר לסמן וי. זאת התקדמות שקטה, לא מלאת אקשן, אבל מספקת.
עבורי, העניין בתקופה הזאת מגיע מדברים קטנים. חברויות שנרקמות בשיחה ובעשייה, יריבויות שלבסוף נמצאות בתוכן כמה נקודות פשרה, כישורים חדשים שרוכשים, גם אם הם לא מרשימים במיוחד. כפי שאתם יכולים להבין אני חובבת את החורף, עם הצמיחה המוצנעת שלו.
המנה שבעיני מתאימה להלך הרוח הזה היא מרק דלורית צלוי. לכאורה מרק כתום ככל המרקים הכתומים, אבל במקום לטגן ו/או להרתיח את הירקות, צולים אותם, כמעט בשלמותם, בתנור. הצלייה נותנת למרק טעם מיוחד, מתוק ועמוק יותר ממרק כתום רגיל. רק לקראת סוף ההכנה הירקות מגיעים לסיר, שם הם מרוסקים עם תוספת נוזלים, מחוממים, וזהו. זמן ההכנה של המרק הוא קצת יותר ארוך ממרק כתום רגיל, אבל הזמן האקטיבי הוא פחות או יותר זהה. לדעתי שווה את זה. ואל תיבהלו מאורך ההוראות. משום מה יצאו לי הרבה מילים בנסיון להסביר תהליך מאוד פשוט. ההוראות בקצרה: משמנים את הירקות וצולים אותם, אז מעבירים לסיר, מוסיפים ציר ותבלינים, טוחנים ומרתיחים. זהו.

המתכון הזה הוא מהספר האהוב עלי The Moosewood Restaurant Daily Special, שמכיל מתכונים נפלאים למרקים וסלטים למיניהם. בספר ממליצים להגיש את המרק בעיטור של עלי מרווה מטוגנים. מה אומר? זה לא עשה לי את זה. העלים נראים יפה בצלחת, מריחים מצויין בטיגון בחמאה, אבל המרקם והטעם המרוותי החזק לא היו לרוחי. אני לא יודעת אם פישלתי במשהו או שסתם לא היה טעים לי. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתאהבו אתם מוזמנים לנסות ולדווח איך יצא (ולהסביר לי מה עשיתי לא בסדר).
ודבר קטן אחרון - בספר אומרים להשתמש בתור נוזל בציר או במיץ תפוחים. אני התשמשתי בציר כשהכנתי, וכך גם רשמתי במתכון. אם מישהו רוצה לנסות עם מיץ תפוחים במקום הציר (או המים ואבקת המרק רח"ל), ולספר על החוויה, אשמח. אעשה את זה בעצמי מתישהו.


מרק דלורית צלוי (עם אופצייה למרווה מטוגנת)
מבוסס על: מתכון מתוך הספר The Moosewood Restaurant Daily Special
כמות: 4-6 מנות
עלות: כ-14 שקלים


מרכיבים:

3 דלוריות קטנות או 2 גדולות
6 שיני שום לא מקולפות
2 בצלים גדולים קלופים וחתוכים לרבעים
3 כפות שמן זית
1/4 כוס מים
3 כוסות ציר ירקות (בצר לכם אפשר להשתמש במים ואבקת מרק)
1/2 כפית טימין יבש
1/4 כפית אגוז מוסקט
1 כפית מלח
כמה סיבובים ממגרסת הפלפל


הוראות הכנה:
מחממים את התנור ל-200 מעלות.
משמנים תבנית גדולה, שיכולה להכיל את כל חצאי הדלורית, בכף שמן זית.
חוצים את הדלוריות לאורך, מנקים מגרעינים, ודוקרים את הקליפה בכמה מקומות עם סכין או מזלג. משמנים את הצד הפנימי (את הבשר) של הדלוריות בכף שמן זית ומניחים בתבנית כשהקליפה כלפי מעלה והצד המשומן כלפי מטה. 
מחביאים את שיני השום בתוך החללים של חצאי הדלוריות, משמנים את רבעי הבצלים בכף שמן זית נוספת ומניחים בתבנית.
מוסיפים את המים לתבנית, מכסים בנייר אלומיניום ואופים בתנור במשך 50 דקות.
מורידים את האלומיניות ואופים 5-10 דקות נוספות עד שכל הירקות רכים. 
כשהירקות מתקררים מספיק בשביל שיהיה אפשר לגעת בהם בלי לשרוף את האצבעות, לוקחים סיר בינוני ומעבירים אליו את הירקות הצלויים: את בשר הדלוריות שמפרידים מהקליפה עם כף, את שיני השום שמחלצים מקליפותיהם בעזרת לחיצה, ואת הבצלים שמעבירים לסיר בשלמותם. אם נותרו מיצים בתבנית מוסיפים גם אותם לסיר.
מוסיפים את יתר המרכיבים לסיר: ציר ירקות, טימין, אגוז מוסקט, מלח, פלפל, וטוחנים עם בלנדר מוט (אם אין בלנדר מוט אפשר לטחון הכל בבלנדר רגיל, בנאגלות, ואז להעביר לסיר). 
מביאים לרתיחה, מרתיחים כדקה, ומגישים חם.
אפשר להגיש עם מרווה מטוגנת: חותכים 20 עלי מרווה טריים לפסים אלכסוניים, ומטגנים ב-2 כפות חמאה עד שהעלים נהיים כהים ומתחילים להסתלסל.










2 comments:

  1. מעולה אחת! נורא נהנתי והזדהתי מתיאורי השגרה ותובנותיה.
    בעניין המרווה - אני מאד אוהבת את עשבי התיבול המטוגנים האלה. הם כמו צ'יפס פריך של טעם מאד דומיננטי ומיוחד (הם טעימים במידה כמובן) רק שצריך לדעת איך להכין את זה נכון.
    תודה!

    השבמחק
  2. קראנצי' נשמע טוב. עלי המרווה שלי יצאו סמרטוטיים למדי. טיגנתי אותם 2-3 דקות, לא הצלחתי להגיע למרקם הקראנצ'י שתיארת, וכבר פחדתי לשרוף אותם. יכול להיות ששטפתי אותם ולא נתתי להם להתייבש מספיק לפני הטיגון? או שפשוט הייתי צריכה לא לפחד ולהמשיך לטגן?

    השבמחק