סופגניות שוקולד אפויות

היום חברים, אני הולכת לשקר לכם. למעשה, כבר שיקרתי לכם. קראתי לפוסט הזה "סופגניות שוקולד אפויות". אבל מה הן בעצם הסופגניות האפויות? לכאורה, בצק סופגניות שברגע האחרון החליטו לאפות במקום לטגן. נגיד.
אבל מה ההבדל בין סופגנייה עם שמרים אפויה, לסתם לחמניה מתוקה? מה ההבדל בין סופגניית אשל אפויה בתבנית דונאטס לסתם קאפקייקס בחוש? ובכן, חשבתי המון על הנושא והגעתי למסקנה. כדי שלחמנייה או קאפקייקס יוכלו להיחשב כסופגנייה אפויה הם צריכים לקיים לפחות אחד, ורצוי 2 מתוך 3 התנאים הבאים.
1. תבנית בצורה מתאימה - אם אופים בלילה בתבנית דונאטס ייעודית, ברור שמדובר בסופגנייה. תבניות מיני מאפינס או שאר צורות סמי עגולות, בהחלט מעלות את הסיכוי לכך שמדובר בסופגניה.
2. אבקת הסוכר - אם זורים מעל אבקת סוכר בהחלט ייתכן שמדובר בסופגנייה. אם מגלגלים את המאפה בסוכר רגיל גם יש סיכוי שמדובר בסופגנייה.
3. העונה - אם מכינים את המאפה האמור בחודש כסלו, יש סיכוי שמדובר בסופגנייה. אם מכינים אותו בחנוכה עצמה או בשבוע שלפני, הסיכוי גבוה למדי.

השתכנעתם?
גם אני לא השתכנעתי במיוחד.
אבל רציתי להכין משהו לכבוד חנוכה, אני לא אוהבת לטגן, ומשמן עמוק אני ממש מפחדת. כשהאיש שלי מכין סופגניות התפקיד שלי הוא לעמוד ממרחק של מטר וחצי ולצווח כל פעם שהוא מכניס אחת לשמן. כשנתבקשתי אני להשתלט על הטיגונים, במקום להניח אותן בזהירות בשמן, זרקתי את הסופגניות אל עבר השמן מגובה ומרחק בטוחים. כך וידאתי שכל אחת תיצור ספלאש של שמן רותח, מה שביסס עוד יותר את אמונתי היוקדת שטיגון עמוק זה ממש לא בשבילי. 

בכל מקרה, על אף סלידתי העמוקה מאקט הטיגון עצמו, אני מחזיקה בדיעה (האמיתית היחידה) שאוכל מטוגן זה ממש טעים. ממש. כל אוכל יהיה טעים יותר כשהוא מטוגן. תחשבו על שניצל לעומת חזה עוף בתנור, לביבה לעומת פשטידה, וכמובן, אין תחליף לסופגנייה המטוגנת. כל מי שאומר לכם שהמתכון שלו לסופגניות אפויות דווקא ממש טעים כמו המקור, או שהוא משקר במצח נחושה, או שמרוב דיאטה הנוירונים שאחראים לעיבוד הטעמים בקורטקס הגוסטטורי שלו גוועו ברעב.

אבל אם אתם בדיאטה, או שיש לכם פחד היסטרי מטיגון עמוק, או שסתם אין לכם כוח ללכלך המון כלים ולבזבז 2 ליטר שמן, אתם יכולים ללכת על סופגנייה אפויה. הגרסא האהובה עלי לשקר הזה, היא זו שטובלים בה את המאפה בחמאה מומסת ואז מגלגלים בסוכר. ככה מקבלים מעטפת חמאתית ומתוקה שקצת מזכירה את האפקט שמקבלים בטיגון. ואם כבר אנחנו זרקנים, אני הולכת על בלילה בחושה שמקבלת צורה בתבנית, ללא התעסקות בשמרים והתפחה.
התבנית האידיאלית לפרוייקט הזה היא כמובן תבנית דונאטס. אני מניחה של-99% אחוז מכם אין תבנית כזאת, וזה בסדר, גם לי אין. אם יש לכם תבנית עם שקעים קטנים יחסית - מיני מאפניס, או תבניות הסיליקון עם השקעים הקטנים האלה בצורות של פרחים או לבבות, אחלה. אם לא, אפשר להסתפק בתבנית מאפינס רגילה. אמנם זה מעלה את הסיכוי שיצעקו עליכם שמה שהכנתם זה לא סופגנייה אפויה, אלא סתם מאפינס הפוכים שטבולים בסוכר. אבל היי, ממילא הגיע הזמן שתפסיקו כבר לקחת ללב כל מה שאומרים לכם. אם זה בערך עגול ויש על זה סוכר ועכשיו חנוכה זה סופגניה אוקי?!?

אז מה עושים בתכל'ס? מכינים בלילת שוקולד בחושה, מעבירים לתבנית השקעים ואופים. אז מחלצים את המאפים וטובלים את החלק בלי הקרום (הצדדים והלמטה, אלה שנגעו בתבנית) בחמאה מומסת ובסוכר עם קצת קקאו. באמת בקטנה.
אוהבים את הרעיון אבל לא את טעם השוקולד? לכו על המאפינס-דונאטס אפויים במילוי ריבה של וויני. טעימים מאוד וקרובים יותר רעיונית לסופגנייה המסורתית.
עוד מעט חג אורים שמח!

סופגניות שוקולד אפויות
מבוסס על: המתכון הזה, עם שינויים שלי
עלות: כ-13 ש"ח
כמות: יצא לי 12 מאפים בתבנית שקעים רגילה ועוד 15 בתבנית שקעים מיני

מרכיבים:
למאפים
1 ו-1/2 כוסות קמח עוגות, או 1 ו-1/2 כוסות פחות 3 כפות קמח רגיל + 3 כפות קורנפלור
1/2 כוס קקאו
3/4 כוס סוכר
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
3/4 כוס רוויון (או חלב מעורבב עם חצי כפית לימון או חומץ כפי שמוסבר פה בטיפ להמרת רוויון)
2 ביצים טרופות
30 גרם חמאה מומסת
1 כפית תמצית וניל

לציפוי:
80 גרם חמאה (משתנה בהתאם לגודל המאפים)
1/3 כוס סוכר
1 כפית קקאו

הוראות הכנה:
מערבבים בקערה את המרכיבים היבשים.
מוסיפים את המרכיבים הרטובים ומערבבים רק עד שהבלילה אחידה.
מעבירים לתבנית שקעים משומנת היטב (!), ממלאים כל שקע עד ל-2/3 מעומקו. אופים בחום בינוני, 180 מעלות במשך כ-8 דקות לתבנית עם שקעים קטנים, או כ-15 דקות לתבנית עם שקעים גדולים.
נותנים למאפים להתקרר במשך 5-10 דקות ומחלצים אותם מהשקעים (אם מוציאים אותם מיד הם עשויים להיקרע/להתפרק).
ממיסים את החמאה בקערה קטנה, ובקערה נפרדת מערבבים את הסוכר והקקאו.
מחזיקים במאפים מלמעלה וטובלים את החלק בלי הקרום (=החלק התחתון, שהיה במגע עם התבנית) בחמאה, אז מגלגלים בתערובת הסוכר. אנחנו טובלים אותם הפוכים כי החלק בלי הקרום מחזיק יותר טוב את החמאה והסוכר. 
שימו לב שהכמויות של הסוכר והחמאה משוערכות. אם המאפים גדולים תצטרכו קצת פחות, אם המאפים קטנים, אולי תצטרכו קצת יותר. זאת מכיוון שלמאפים הקטנים יש יותר שטח פנים ביחס לנפח. בכל מקרה כדאי לשמור את הסוכר והחמאה בהישג יד בעת הגלגול, למקרה שיגמר לכם באמצע.

הסופגניות האפויות בגרסת המיני (אגב, שמתי על הרשומה את הטאג "בריא". זה לא באמת בריא,
בכל זאת מגלגלים מאפי שוקולד בחמאה וסוכר, אבל זה ככה"נ בריא יחסית לסופגניות רגילות.

ובגרסת תבנית השקעים הרגילה. זה נראה כמו קאפקייקס הפוך מגולגל בסוכר. אין מה להתכחש.
אבל עכשיו עוד מעט חנוכה, אז במשך השבועיים הקרובים אפשר לקרוא לזה סופגנייה אפויה.

מה שלמדתי בסדנת הצילום

גם טיפים לצילום באייפון היו שם

כן כן, עוד פוסט בלי מתכון. כמו שהתלוננתי בפוסט הקודם, אני מחוסרת זמן. אבל אל דאגה, חוזרים למתכונים מחר. בינתיים אספר לכם על סדנת הצילום לבלוגרים שהיה אצל שלומי ארביב בשישי החולף, שארגנו צוות ILoveFood. ספגתי ולמדתי שם המון, ואני אנסה להעביר קצת ממה שהלך שם למי שמתעניין. אני עדיין מעכלת, ולצערי עוד לא יצא לי לצלם בבית וליישם (ארג אין לי זמן! מי נמצא בבית בשעות האור??).

התחלנו עם היכרות, ארוחת בוקר מושקעת שהכינו לנו במקום, וקצת סיפורים ומור"קים על הפרוייקטים של הסטודיו, שעוסק בעיקר בצילום אריזות. תהיתם אי פעם מי מצלם את העגבניה המושלמת על הקופסא של הסקי, או את קוביית השוקולד על חפיסת השוקולד פרה? מסתבר שזה תפקידו של צלם אריזות. התפקיד כולל גם ציד עגבניות דוגמניות בחממות מוקדם בבוקר ווידוא שהעוקץ שלהן עומד בנהלים, וסידור דקדקני של העגבניות הנ"ל בערימות כאילו אגביות, תוך אבטחת פיזור אחיד של עגבניות עם ובלי עוקץ ברחבי הערימה. יש גם ישיבות של שעות על מנת לעמוד על טיבו של המרקם של סקי לעומת סימפוניה, כפי שיתבטא בצילומי הקמפיינים, והמון המון פוטושופ. היה ממש מעניין לשמוע על העבודה הזאת, וקצת מתיש. ברור שכל צללית וכל קרן אור בתמונות הללו, כל אדוות שוקולד וכל פירור עוגייה, נמצא שם במכווון.
לבלוגרים, ובעצם לכל מי שהוא לא צלם אריזות במקצועו, יש את הזכות לצלם אוכל פריסטייל, סתם ככה איך שבא לו. פתאום המחשבה הזאת היתה כל כך משחררת. אנחנו מצלמים אוכל כי אנחנו אוהבים אותו, ורוצים להעביר בתמונה כמה הוא יפה וריחני וטעים. 
שם גם הקץ', לפחות עבורי. כשמציירים, מנסים לבטא עולם תלת מימדי בעזרת שתי מימדים, ולא מובן מאליו איך עושים את זה. כך גם בצילום אוכל. אנחנו מנסים לקחת את כל מימדי הנפלאות של האוכל ולצמצם אותם לכדי שתי מימדים ויזואליים. בלי טעם, בלי ריח, בלי טמפרטורה או מרקם, בלי זכרונות ומטען רגשי. לכן צילום אוכל כל כך מתסכל אותי לפעמים. קיבינימט העוגה הזאת נפלאה ואני יודעת שהיא נפלאה! למה כל מה שאני רואה בבלוג זה איזה משהו חום ודהוי עם אור לא אחיד ומתקן ייבוש כביסה ברקע?

בתרגול המעשי בסדנה הלכנו על התגלמות הפער בין נפלאות המאכל, לבינוניות התמונות שלו - קציצות. כשמכינים אותם הם משביעים ומחממים ומתובלנים ונותנים תחושה של בית. כשמצלמים אותם הם נוטים להיראות כמו גושים חדגוניים ושמנוניים (אגב, שלומי אמר שהמאכל שהוא הכי שונא לצלם זה צ'ולנט. נראה שאפילו צלמים מנוסים לא אוהבים להתמודד עם חוסר הפוטוגניות שלו).
עיקר ההתעסקות שלנו היתה באור. בתמצית - מוצאים את מקור האור, רצוי חלון בצד מזרחי או מערבי, שמים את האוכל ליד האור הישיר אבל לא בתוכו, ומצלמים ב-90 מעלות מהאור. 

צילום ראשוני כשהאור במקום הנכון

צילום באור ישיר, קצת פחות מוצלח והצללים ממש חזקים וכהים

אז התחלנו להוסיף אביזרים. הוספנו דיפיוזר מהצד של האור, כדי לרכך את האור הנכנס. תחליף ביתי - נייר אפייה. מהצד השני הוספנו רפלקטור, כדי להוסיף אור והיילייטים, שלא יהיה חשוך מדי. תחליף ביתי - תחתית חד פעמית לעוגה, הקרטונים האלה שמצופים בכסף מצד אחד וזהב מצד שני. בכלל, היה נחמד שהסדנה לא התמקדה באיזה ציוד טכני משוכלל אנחנו חייבים, אלא באיך אנחנו עובדים עם האור שיש לנו ואיך משדרגים בעזרת מוצרים שאפשר למצוא בקלות. השתמשנו גם במראה קטנה כדי להכניס קרני אור, ובבלוקים קטנים כדי ליצר צלליות. 

מראות, בלוקים, קליפסים ואטבי כביסה. אה, ומצלמה סופר דופר יקרה וחצובה עם גלגלים.

 המצלמה היתה מכוונת על הקציצות ומחוברת ללפטופ. כך, כל פעם שעשינו שינוי, ראינו מייד את ההשפעה בתמונה המלאה על המסך, ולא בתמונה הקטנה והדהויה באחורי המצלמה. אני לא מתכוונת לקנות את כל הציוד הזה לבית מן הסתם, אבל זה לגמרי המחיש את ההשפעה של כל השינויים שעשינו.
בסדנה היתה איתנו גם נורית ברניצקי, סטייליסטית הבית של הסטודיו. אחרי שסיימנו לסדר את התאורה היא נכנסה לפעולה - מוציאה חלק מהרוטב כדי שהקציצות יבצבצו יותר, מזיזה, הופכת ודוחפת קציצות לפה ולשם, מוסיפה פטרוזיליה (עם פינצטה! בחיי!), ומוסיפה כף הגשה ומגבת כאילו מרושלת. תראו איך זה נראה עכשיו!

אז עברנו למשימה הבאה - מרק. עוד אחד מהמאכלים הללו שקשה לצלם, אם כי מרק כתום הוא יחסית פוטוגני בגלל הצבע. פה התמקדנו קצת יותר בסטיילינג. התחלנו עם סידור פשוט:

אז התחלנו להוסיף אביזרים - סיר כחול שממש התאים לצבע המרק, ענף של עלי זעתר, וקערה סופר יפה למרק שכולנו חמדנו לעצמנו.

שימו לב גם לסוויש הפוטוגני בקערת המרק. לזה אחראית נורית כמובן.

לסיום, נורית הוסיפה למרק סווירל (יש לזה מילים בעברית? סווירל, סוויש? עזרו לי קוראים יקרים) של שמנת וכמה עלי זעתר. הו!

תוך כדי המרק הוחלט שלא האכילו אותנו המון זמן, והוציאו לנו עוגיות, מאפינס ועוגת שמרים פופולרית במיוחד. לסיום, כולנו לקחנו לנו מאפים ומצאנו לנו פינה לתרגול.
אני הלכתי על המאפינס תפוז, כי אני שונאת לצלם מאפינס. הם תמיד יוצאים פשוט כמו ערימת גושים משעממת וחסרת מעוף. וככה באמת התמונות שלי התחילו, אפילו עם נסיונות האבזור שלי עם פרוסות תפוז.

החלפתי צלחת ועדיין לא ממש התלהבתי. שלומי הציע לי לשלב רפלקטור מאחורה, וזה באמת שיפר קצת את המצב, לא מבחינת קומפוזיציה, אבל לפחות המאפינס נראו קצת יותר יפים ומוארים.

אתם רואים את הברק הזה באחורה הימני של המאפינס? זה מגיע מהרפלקטור.

שיחקתי עם הסידור המון זמן, לא ממש מתתי על זה, אבל החלטתי שאני רוצה לשלב בתמונה גם זוג קערות שישבו לידי בשולחן, כי הצבעים בערך התאימו. זה גם משך את הקומפוזיציה למקום קצת יותר מעניין.

הפלייסמט נדחף גם הוא לתמונה וראיתי כי טוב

החלפה של הפלייסמט (תפסיקו להגיד פלייסמנט! בבקשה!) הירוק באפור כהה, הזזת המזלג, והוספת כמה פירורים ששוברים את הגושיות של המאפינס ואני די מרוצה. לא המונה ליזה, אבל בהחלט שיפור על התמונה המקורית.

חשוב שתדעו, כל התמונות האלה לחלוטין לא מפוטשפות ומעובדות. לא עשיתי להם כלום מלבד להקטין אותם טיפה, שלא יאכלו לי את מגבלת האחסון על השרת. אני ממש לא מבינה בעריכת תמונות (בבקשה אל תיפלו מהכיסא) אבל אני מנחשת שהתמונות האלה היו משתפרות אף יותר עם קצת חידוד של הצבעים. אם מי מבין קוראי רוצה להעביר לי סדנת עריכת תמונות, רצוי בתוכנה שלא צריך לקנות במאות דולרים או "להשיג" בעותק פיראטי, אשמח (אהמ לילות שימורים אהמ).

אז זהו. כאמור, אין מתכון היום, סתם חשבתי שיעניין אתכם לדעת ולראות מה עשינו. אני לא איזו צלמת על מחוננת, אבל אני כן שואפת להשתפר עד כמה שאפשר במגבלות הזמן והכסף שיש לי, ואני מרגישה שמה שלמדתי בסדנה בהחלט עזר לי בזה.
תודות לסטודיו שלומי ארביב על האירוח רחב הלב ולענבל ומיטל על הארגון.

אוכל ושמחות

סורי על ההיעלמות בת השבועיים פלוס. אני עובדת על פרוייקט עבודתי בזמני הפנוי (?!), ובין לבין קרו וקורים המון דברים משמחים (קרו גם דברים מבאסים כמו רקטות וצווי 8, אבל לא נדון בזה כרגע). מכיוון שדברים משמחים ראוי לחגוג עם אוכל, יש לי המון במה לשתף אתכם, על אף שאת הרוב המכריע לא אני הכנתי. 
נתחיל במסיבת/תחרות הקינוחים שהאיש היקר שלי ארגן גם השנה לכבוד יום הולדתי. זאת השנה השלישית שהוא מרים את האירוע, שרק משתפר משנה לשנה. לכבוד הוא לי שהיומולדת שלי מהווה פלטפורמה כה מוצלחת לנסיונות קינוחיים בבני אדם. הזוי להסתכל על שולחן עמוס ב-20+ קינוחים ולנסות להבין איך זה שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך מספיק בשביל לטרוח עד כדי כך. אם אתם מאלה שיש להם תיקייה ענקית במייל של מתכונים שצריך להכין, שמתמלא הרבה יותר מהר משהוא מתרוקן, כדאי לכם להעיף מבט. אולי יש פה משהו שרציתם להכין. האנשים במסיבה ניסו שלל מתכונים שונים, חדשים ומקוריים ויש להם תובנות אמיתיות עליהם. לצערי התמונות שאני צילמתי יצאו ממש לא משהו. בעיקר כי הייתי קרועה מעייפות בתום המסיבה והשולחן שלנו היה מפוצץ בקינוחים ונראה כך:

אז סליחות לחברי ש"זכו" לתמונות הפחות מוצלחות, שלגמרי לא עושות להם צדק. תיאלצו לדמיין קצת כדי להבין כמה יפה היה במקור. אז מה החברים המוכשרים שלי הכינו?

פאי טופי קרמל ואגוזים על פי המתכון הזה. הערות האופה: שמתי 200 גרם אגוזים ולא 300, אכן כדאי לקלות מראש את האגוזים כדי למנוע מרירות, והטופי אכן נראה נמס ויפה כמו בתמונה במתכון כשהפאי חם.

עוגת אבוקדו טבעונית על פי המתכון הזה. אף פעם לא טעמתי מתוקים עם אבוקדו ושמחתי על ההזדמנות. זה בהחלט מעניין. העוגה גרפה הערכה מיוחדת מפלג הנשים-המניקות-שלא-אוכלות-כל-מיני-דברים ששמחו שאף הן יכלו לטעום מהקינוח בעל המרכיב הסודי. הערות האופה: מומלץ לחכות קצת עם המתכון, כי האבוקדואים שבעונה כרגע קצת סיביים וזה הופך את הכנת הציפוי לבלתי אפשרי.

עוגת מוקה שוקולד שלקחה בגדול את קטגוריית "פשוט טוב" והזכירה לכולנו שעוגה לא צריכה להיות יצירה של 4 שעות עבודה כדי שתצא טעימה. המתכון:
מתוך: Tradition in the Kitchen, p. 191

¾ כוס מרגרינה = 150 גרם
2.5 כוסות אבקת סוכר
3 ביצים
1 כוס קפה חזק
1 כפית תמצית וניל
1 כפית מלח
2.5 כפיות אבקת אפיה
2 כוסות קמח
2/3 סוכריות שוקולד (chocolate sprinkles) - כאלו ששמים על גלידה 

לערבב מרגרינה, סוכר וביצים. להוסיף קפה, וניל, מלח, אבקת אפיה וקמח. לערבב היטיב. להוסיף סוכריות שוקולד ולשים בתבנית משומנת (השתמשתי בתבנית 32*26 ס"מ). אפיה ב 180 מעלות. 

עוגת בצק סוכר בצורת מתנה (עוגה בחושה איזה שאוהבים, ריבת חלב להדבקה ובצק סוכר). שימו לב לפרחים! 

פאי וניל אמיתי - בצק פריך ממולא בקרם פטיסייר מעובה עם קצת אקסטרה קורנפלור. הערת האופה: דוגרי, אם כבר משקיעים במקל וניל יש הרבה דברים יותר טובים לעשות איתו, אני לא מתה על המרקם שיצא.

רולדת מארס על פי המתכון הזה. הערות האופה: לא התלהבתי יותר מדי מבצק הרולדה. בפעם הבאה אכין עם המתכון הרגיל שלי.

עוגת אוריאו ובייליס על פי המתכון הזה. בגלל שהאופה לא הצליחה לאתר מיני אוריאוז היא עשתה את הדבר הסביר והמתבקש והכינה אותם בעצמה על פי המתכון הזה. הערות האופה: מומלץ מאוד להכין ב-רינגים אישיים. כשמכינים בתבנית גדולה כמו במתכון המקורי ומביאים לטמפ' החדר, השוליים מפשירים ומתחילים להינמס כשמרכז העוגה עוד קפוא לגמרי. בנוסף, אמנם כתוב במתכון "ליקר על בסיס שמנת", אבל לדעתי רק בייליס מתאים באמת. זה כל השוס שבעוגה. (לצערי אין תמונה)

עוגת שוקולד לבן בציפוי גנאש שוקולד לבן וטראפלס שוקולד לבן. העוגה על פי המתכון הזה והטראפלס על פי המתכון הזה (חצי מתכון). הערות האופה: העוגה יוצאת דחוסה, צריך להגיש בטמפ' החדר ולא קרה, אחרת היא קשה מדי. זה טבעו של השוקולד הלבן. הוא דחוס וחונק ושמור רק למעריצים מטורפים שיכולים לאכול חפיסה שלמה בלי למצמץ.

עוגת בטן מאסטר שף - העוגה שכולם פחדו לפתוח במסיבה ("איך אפשר להרוס את זה??"). מי שכן טעם ממנה הגיב ב"היי, זה דווקא ממש טעים", שכן העוגה עצמה הייתה עוגת שוקולד ותבלינים מפתיעה ועסיסית. המתכון:
1 3/4 כוס קמח
1 1/2 כוס סוכר
3/4 כוס קקאו
1/2 כוס שמן
2 ביצים
1 כפית וניל
1 כוס מים
1 1/2 כפית אבקת אפייה
1 1/2 כפית סודה לשתייה
קורט מלח
1 כפית קינמון
קורט פלפל אנגלי
1 כוס תה בסגנון הודי (צ'אי וכאלה), רותח

מערבבים את כל המרכיבים למעט התה עד שמתאחד. מוסיפים את התה, מערבבים, ומעבירים לתבנית בינונית, משומנת ומקומחת, באיזה צורה שאוהבים. אופים ב-175 מעלות במשך 20-45 דקות, תלוי בגודל התבנית.

מיכאלנג'לו בכיס!

עוגת גלידה בשכבות חצי שחיתותית שהכילה: שכבת עוגיות אוריאוז מרוסקים, שכבת גלידת שוקולד ביתית, שכבת בראוניז דקה ונגיסה, מלית אוכמניות, גלידת וניל ביתית, ציפוי גנאש ועיטור שוקולד לבן. למה רק חצי שחיתותית? נסיון נלוז של אופה העוגה לזכות בכל הקטגוריות בו זמנית כולל קטגוריית הקינוח הבריא שכן לטענתו גלידת הוניל היתה דיאטטית. השופטים בקטגוריה לא ממש השתכנעו, והאופה נאלץ להספק בזכיות ברק 3-4 קטגוריות.

עוגת אנגרי ברדז

קינוח ג'לי אקווריום 

מיכאלנג'לו נסיכת הפרפרים, העוגיות על פי המתכון פה

עוגיות רטרו ציוניות בצורת קופסת קק"ל + עוגיות מגן דוד

תמרים ממולאים מרציפן (רואים כמה בתמונה לעיל אבל התמונה לא עושה להם צדק. הם היו מסודרים ממש יפה וממולאים מרציפן בהמון צבעים, בתמונה רואים רק את אלה שהיו גם עם שוקולד)

עוגת שוקולד שלכת עם פרח מרציפן ועלי שוקולד מפוסלים

עוגת גבינה ונוטלה

עוגה של אש וקרח - עוגת שוקולד ב-3 שכבות, עם קרמל בין השכבות, קצפת מעל, וג'לי תות בחור של השכבה העליונה, הקוגלהוף. כשהעוגה נפרסה קיבלנו אפקט אדיר של התפוצצות הר געש כשכל הג'לי נזל החוצה. אם יש לכם ילדים או חברים חובבי גיאולוגיה אני ממליצה בחום.

עוגת שכבות ופרחים בשחור לבן, שימו לב שהשכבות אנכיות...

כשהתמונה נראית נורמלי משמע שלא אני צילמתי. הקרדיט לאחותי המוכשרת
שגם הכינה את העוגה.

קרמבו ביתי של קרין גורן

ועוד שוויץ אחד אחרון, לא אכיל, אבל הכי חמוד בארץ, cupfakes שהכינה התפרנית האחת והיחידה. המצחיקה הזאת חשבה שאני הולכת לחלק אותם לזוכים או משהו. הם שלי כולם שלי!! מואהאהאהא!

היתרון בקאפקייקס מבד - אפשר לצלם אותם בניחותא שבוע וחצי לאחר האירוע והם נשארים חמודים
באותה המידה.

לאכול אותם! ליטרלי!

כאמור, היה מטורף לגמרי. באמת. אני לא יכולה שלא להשוויץ בכל החברים המוכשרים שלי.

ומה אני הכנתי אתם שואלים? כלום. זה אסור על פי חוקי התחרות. התנחמתי בארוחת הצהרים לפני שלא היתה אסורה עלי, ובאווירת ההשקעה הכנתי לראשונה בורקיטס גבינה וחצילים על פי המתכון הזה. יצירת כל המאפים האלה לוקחת זמן, אבל הו מאמא, כמה שזה טעים. אתם חייבים לנסות.

ומה עוד היה לנו? חתונות, מסיבות רווקים ורווקות, שבע ברכות... המון שמחות וכיף. אני והאיש הרמנו אצלנו שבע ברכות בשרי ביותר, שכלל כנפיים, קציצות, אסאדו (לא הכי זול, אבל בתור פינוק מושחת זה דווקא סביר, ופשוט מאוד. מתכון בהזדמנות), וגולת הכותרת: דינוזאור מבשר שהאיש שלי אחראי עליו. 

עוף ממולא בבשר טחון + פולקע לזנב+ בשר טחון וסלמי לראש ולשפיצים

אני כל כך גאה בזה שאני נשואה לו.

כל כך הרבה תודה לאנשים המהממים שמסבבי. אתם ממלאים את החיים שלי בשמחה והופכים אותם לטעימים, מצחיקים וכיפיים.

בישול בזול לא תהיה המאסטר שף הבא של ישראל - ההוכחה

היום אפשר כבר לקרוא את גרסת ה-400 מילה לחווית המאסטר שף שלי במוסף השבת של מעריב. אבל יש כל כך הרבה סיפורים וצחוקים ואנקדוטות שאני רוצה לספר לכם, וברור שכל זה לא באמת נכנס ל-400 מילים. לכן, קבלו את גרסת ה-4000 מילים. כל התמונות בפוסט, למעט זו המכוערת והמטושטשת לקראת הסוף (שצולמה בפלאפון שלי) הם של רועי ברקוביץ', אז כל המחמאות לצילום אליו.

הפוסט הוא ארוך! לכו לתוך האורך שלו ואל תתנגדו לו! שחלות חצילים!

כמה לילות לפני האירוע חלמתי על המנה המנצחת שלי במאסטר שף. מרק עגבניות ופלפלים קטיפתי עם עוגיות סנדוויץ' חיוכים צפים בתוכו. כן כן, שמעתם אותי נכון. עוד תוך כדי החלום הבנתי שכדאי לטחון את המרק לפני שמוסיפים את העוגיות, אחרת הן נמעכות ונהיות מושיות. לצערי נבצר ממני להוציא את המנה לפועל, שכן לא היו בקופסת ההפתעה שלנו לא פלפלים ולא עוגיות סנדוויץ' חיוכים. טוב שכך.

אירוע בלוגרים לקראת העונה החדשה של מאסטר שף באולפן בנווה אילן. האם אני מעוניינת? זה לא יהיה תחרות וזה לא יהיה מצולם, מיטל הבהירה, רק אתגר בישול כיפי עם בלוגרים אחרים, בתנאים כמה שיותר קרובים לתוכנית האמיתית. לאחר שהבנתי שלא אאלץ להביך את עצמי מול המוני בית ישראל (כנראה שאנחנו הבלוגרים נורמלים ומשעממים מכדי להוות עניין בתוכנית האמיתית) המכשול היחיד שנשאר הוא כשרות הכלים. חקרתי והתייעצתי בנושא, הצקתי למיטל, והבנתי שאפשר לגרום לזה לעבוד. הוחלט על שילוב של הבאת כלים מהבית, הכשרה של כמה כלים במקום והימנעות מכלים שאי אפשר להכשיר בקלות.
אמג! אני הולכת למאסטר שף!

הדבר הכי חשוב, כך אמרתי לעצמי ולכולם, זה לצלם את מיכאלנג'לו עם אייל שני. כל השאר לא רלוונטי. רק מפגש פסגה. על כן, כדי לא לפספס הזדמנות לצילום המונומנטלי, הסתובבתי עם מיכאלנג'לו עלי בכל עת.

אתם מוזמנים לשחק איפה מיכאלנג'לו בכל התמונות בפוסט. הוא מופיע ברובן.

אמרו שזה לא תחרות. אז אמרו. הרי להביך את עצמי מול חברי הבלוגרים והשפים המהוללים, אני לא יכולה. התחלתי לעשות לעצמי חימום מנטאלי-קולינרי. הרצתי תסריטים אפשריים בראש, עברתי על כל המתכונים המנצחים שלי, וידאתי שיש לי שלל רעיונות לשימוש בפירות ובירקות שבעונה עכשיו. אני לא אחת שזוכרת מתכונים בעל פה, ובגישוש עם מיטל בעניין נאמר לי שאם במקרה אעיף מבט לאיזה רשימה בפלאפון היא לא תגלה. ייתכן שכמה מתכוני בסיס תוקתקו באטרף לתוך פלאפון כלשהו ביום לפני האירוע. 
בסוף לא הסתכלתי עליהם בכלל. זה היה קצת כמו להתכונן למרתון ואז לגלות שבעצם אתה משתתף בתחרות סריגה לרוחק.

כל הבלוגרים, בנות IloveFood וכמה אנשי צוות ממאקו וחדשות הבידור הגיעו בהסעה מהמרכז. רק אני הגעתי מירושלים, באיחור, שכן לקח לי 25 דקות לעבור את 2 הקילומטרים מסוף גן סאקר עד גשר המיתרים. תודה עולם. בסוף הגעתי ופגשתי שם את יתר החבר'ה מצטופפים בצד האולפן שבו היו באמצע לצלם פרק של מאסטר שף. אנשי ההפקה שהתרוצצו שם עם מצלמות וכבלים ושאר מרעין בישין ממש העריכו את זה שנתקעה להם בין הרגליים איזו בלוגרית עם תיק גב ו-2 שקיות מפוצצות בתבניות, קרשי חיתוך וסכינים. דפני ואנוכי פצחנו מיד בקריאות התלהבות של "היי הנה החדר שהשופטים טועמים בו מנות במשימות ההדחה!" "הנה המרפסת שמי שקיבל חסינות עומד עליו וצועק לאלה למטה מה לעשות!" "הנה הדלת מאחורה שהמודחים יוצאים ממנו!". אפרופו היציאה הזאת, היא תמיד היתה נראית לי נורא מזוייפת בטלויזיה, עם בניין כזה בסגנון ישן וצמחים... הייתי בטוחה שזו סתם יציאה לאולפן עם פוסטר של בניין ועציצים. אז מסתבר שזה אמיתי :) 

בגלל שאיחרתי לא זכיתי לראות את המתמודדים, אבל כן זכיתי לראות את צוות הניקיון בפעולה, שזו אטרקציה בפני עצמה. בתור אחת שחונכה מגיל צעיר שחלק אינטגרלי מתהליך הבישול זה הנקיון ושטיפת הכלים שבסוף, תמיד התפלאתי איך העמדות, שנראו מוכות הוריקן בסוף המשימה, נראות פתאום נקיות, ומבהיקות בשלב השיפוט. איך הם עשו את זה כל כך מהר? ובכן יש להם צוות נמרץ של חבר'ה שפושט על העמדות ומצחצח אותן תוך 60 שניות בערך. אחד מעיף את הכלים, השני אוסף את המצרכים, השלישי מנקה משטחים, הרביעי עובר עם ספריי שגורם לכל העסק להבריק...  בטוחני שאם הפרס במאסטר שף היה שהצוות הזה יבוא וינקה לך את הבית כל יום במשך שנה, כולם היו רצים למיונים.

ראינו גם צילום של הסגמנטים של קופסאות ההפתעה - אתם מכירים את זה, כשיש קופסאות עם מרכיבים שונים ויש את הקטע שמראים לצופים מה יש בקופסאות השונות. תוך כדי צילום של אחת הקופסאות, הממונה על הרמת מכסה הקופסא הפילה בטעות בלוק סכינים ענק שעמד ליד. מיותר לציין שכולנו, בוגרים שכמותנו נקרענו מצחוק.

בשלב כלשהו מיצינו את האולפן הראשי, והלכנו לאולפן ליד כדי להתחיל במשימות שלנו. אולפן ענק עם שלטי מאסטר שף בכל מקום, שמונה עמדות במרכז החדר, מדפי כלים מקדימה ומקרר בשר ודגים בצד. בעמדה שלי היה חור במקום תנור. לא נורא אמרו אנשי ההפקה, ותוך 5 דקות גלגלו פנימה תנור והתקינו לי אותו בעמדה. כך עשו גם עם הכיריים בכמה עמדות. מודולרי מאוד. התקשקשנו קצת אחד עם השני, הצטלמנו, והאיש מחדשות הבידור ראיין אותי. מור: "את יודעת שהתראיינת כרגע לחדשות הבידור??" אני:"לא... אה, מה זה? איפה זה משודר?" כצפוי, לא שידרו את הראיון הזה, בו דיברתי על מיכאלנג'לו וניסיתי לשכנע את הבחור, שביצע גם את המשימה, שהשופטים שרופים על אבקת מרק.

אז איש נחמד ששכחתי איך קוראים לו (ושעזר לי ולמור מאוד בייעוץ תוך כדי המשימה ובצלחות, סליחה איש נחמד!) הסביר לנו איך הדברים הולכים לעבוד ולקח אותנו לסיור במקרר הבשרים והדגים. וואו. המון סוגים של בשר. ומלא דגים. אין דברים כאלה. אם יש דבר אחד שאני מתחרטת עליו בחוויה הזאת זה שלא ניצלתי את חומרי הגלם המהממים שהיו שם. מרוב לחץ לא רציתי להתחיל להתעסק עם חומרים שלא הכרתי. חבל. פשוט חבל.

עז קטנה וטורדנית: אין מים זורמים בעמדות. יש שם כיור, אפשר לשפוך מים לתוכו אם צריך, אבל הברז לא עובד. יש בקבוקי מים בצד. בעע. אני צריכה להכשיר כלים פה! איזה בזבוז. אני בטח היהודייה הראשונה שהכשירה סירים עם מים מינרלים. טוב נו, פה זה מאסטר שף יש לנו סטנדרטים.

קיבלנו את קופסאות ההפתעה הסגורות לעמדות שלנו, וסוף סוף השופטים, בכבודם ובעצמם נכנסו לאולפן. לקח לנו קצת זמן להבין שאנחנו אמורים למחוא כפיים, רובנו פשוט בהינו בהם בתדהמה. חיים כהן הסביר את הכללים - שעה וחצי, מנה אחת, רק ממה שיש בקופסא ובמקררים - איחל לנו בהצלחה ואמר את המילים האלמותיות "התחילו לבשל!". אז כבר ידענו שאנחנו צריכים למחוא כפיים. 

הנפנו אל על את מכסי הקופסאות, ואז הנפנו אותם שוב, כי הצלם פיספס. חלקנו לא הצליח לתפעל את מכניזם ההפעלה המסובך של המכסה ונעזר באנשי ההפקה בפתיחת הקופסא. לא שזה קרה לי.

פעם שלישית גלידה (עם פיסטוקים מקורמלים וקןנפי פסיפלורה)

ואז... ואז... בהיתי במרכיבים במשך כ-20 דקות. גירדתי קצת בפדחת, הסתכלתי על תכולת הקופסא מזוויות שונות, שירבטתי בפנקס שנתנו לי וניסיתי לקושש רעיונות "אולי אני אכין אורז עם... אה אין לי אורז. טוב אז אני אכין סלט כזה של... רגע... אין פה חומץ או לימון. אז אולי מאפה? הממ, אין שמרים או אבקת אפייה..." שום רעיון לא בא. כלומר, היו לי המון רעיונות הם פשוט לא היו ברי ביצוע עם המרכיבים שהיו לי. איפה העדשים והבורגול שאני רגילה אליהם? איפה התבלינים? איפה המזווה שלי??

תכולת הקופסא: חציל, עגבניות, עגבניות שרי, 2 בצלים, גזר, ראש שום, פלפל חריף, כוסברה, זיתים, טחינה, סילאן, תפוחים ירוקים, בננות, שזיפים, חמאה, שמנת, יוגורט, קוקוס, פיסטוקים, שבבי שקדים, שוקולד מריר וחלב, ביצים, קמח, קמח תופח, סוכר לבן, סולת ושמן זית. נראה לי שזהו. נשמע המון נכון?

הרגשתי שהמרכיבים מושכים אותי לכיוונים בנאליים. עגבניות, חצילים, כוסברה, שום. וואלה יופי, גילית את אמריקה. בגזרת המתוקים גם לא נראה מבטיח. שוקולד, שמנת, חמאה, פיסטוקים... אפשר להגיש סוליית נעל בשוקולד ושמנת וזה יהיה טעים. זה לא בדיוק מעיד על גאונות קולינרית. אוף. התחלתי בלעטוף את החציל באלומיניום ולזרוק אותו לתנור. אין לי כיוון בכלל, אבל מי יודע. אולי עוד אשתמש בו.

בזמן שהתבשלתי עם עצמי החלטתי לפחות להכשיר כמה סירים. אבל אז צריך להחליט איזה סירים להכשיר. אם אני לא יודעת מה אני מכינה איך אדע אילו סירים להכשיר? אהה!! כן, בשלב הזה הלחץ התחיל להתגנב לי ללב. רוב המתמודדים (זה לא תחרות! תירגעי כבר!) התחילו לקצוץ ולטגן, ורק אני מרתיחה מים כמו עאמה. אולי אני אקרא לזה מרק כשרות? מרק עדין ופשוט, שחוזר למקורות... טוב לא. 

בסוף התבייתתי על הפלפל החריף, הכוסברה, השום והקוקוס. זה הזכיר לי את שילוב הטעמים באורז קוקוס חמוץ חריף שאני אוהבת. אבל מה לעשות עם זה? לעזאזל אין לי פחמימות. אז החלטתי לייצר פחממות בדמות חביתיות/בלינצ'ס/קרפים. מה בדיוק יהיה בפנים? נחליט אחר כך. הסירים הוכשרו, הבלילה הוכנה, בצל נקצץ וטוגן (תמיד צריך בצל מטוגן לא?) ואז שמתי לב שהבלינצ'ס השני לא מתבשל. ושהבצל הפסיק לרחוש. ושהאור בתנור כבוי. וגם האור בכיריים החשמליות. אופס. אין חשמל. הפקה הצילו! 

אני מבשלת לי בכיף, לא מבינה עוד את גודל הברוך שהולך לתקוף אותי. שימו לב לבקבוקי המים...

הפסקת חשמל של 20 דקות בעמדה שלי, בדיוק כשהתחלתי לבשל השמידו סופית את הסיכוי לא להילחץ בטירוף. אנשים עם כבלים וחוטי חשמל נברו שם בארונות ולא יכלתי לעבוד בכלל. דפני הציעה לי את העמדה שלה ברוב נדיבותה, אבל גם שם לא היה חשמל מסתבר. היא פשוט סיימה כבר את הבישולים אז היא לא שמה לב. אררג. סיירתי בינתיים בלוקר הבשר, ולקחתי לי בשר טחון ושומן כבש. אולי אטגן משהו בשומן כבש. סוף סוף החבר'ה תיקנו את התקלה וחזרתי לעבוד. בצל! שומן כבש! בשר טחון! חציל קלוי! אופס שכחתי בכלל את הפלפל והשום! טוב נוסיף עכשיו לא נורא! לחץ לחץ לחץ! חצי מהבלוגרים כבר מצלחתים ואני עוד לא סגורה על מה המנה שלי בכלל, שלא לדבר על זה שהיא לא מוכנה. עפר שהיה בעמדה לידי הציל את חיי - הוא ניקה את המג'ימיקס שלו (עם בקבוקי מים להזכירכם!), זרקתי לתוכו עגבניות שרי, כוסברה ומלח, והוא חזר אלי עם סלסה. אביר בסינר לבן. 

תערובת הבשר היתה קצת תפלה ולא במרקם מהמם - יצא קצת רירי כזה בגלל החציל. הוספתי קוקוס קלוי, ועוד קצת מלח וזהו, זה מה יש, חייבים לצלחת. בשילוב עם הסלסה יצא לא רע. לפחות אוכל מגולגל בחביתיות מתצלחת (בניין התפעל, הווה, שורש צ.ל.ח.ת. זה לגמרי מילה) יפה. גילגלתי שלושה טורטיות, וחתכתי באלכסון, בחרתי את שלושת החצאים האסטטיים יותר, והעמדתי במרכז הצלחת. התבחבשתי קצת עם הקישוט (טחינה? כוסברה קצוצה? עוד סלסה? כל התשובות נכונות?), אבל בסוף זה נגמר. אל תחשבו שעשיתי את כל זה בשעה וחצי עם הפסקת החשמל הזאת. קיבלנו תוספת זמן.

לפחות זה נראה טוב...

לקח זמן מרגע סיום המשימה עד שהשופטים באו לטעום, וכולנו הסתובבנו סהרוריים, מנסים להירגע מהאדרנלין והנרבים המטורפים. מור, טל ואנוכי ניצלנו את ההפסקה כדי לבקר באולפן של דה וויס, שהכיל גם את השירותים. זה היה ככל הנראה מסע השירותים הכי מצולם בהיסטוריה. 
עמדנו עוד קצת בחוץ וקשקשנו, וגיליתי פרט מידע *מאוד חשוב* (!!). נכון אם אתם רואים את התוכנית באינטרנט ואתם נכנסים לעמוד של מאסטר שף כדי לצפות בתוכנית, אז יש תמיד תמונות ספויילריות של מי הודח? נכון שזה מעצבן? אני צריכה לבקש מהאיש שיעלה לי את התוכנית בבראוזר כדי שאני לא אראה את הספויילרים. בקיצור, אם לא הולכים דרך הדף של מאסטר שף אלא של מאקו VOD, אז אין ספויילרים! נכון אדיר? כולי מרוצה מעצמי.

כשהשופטים חזרו זכינו לראות איך המנות שלנו החזיקו חצי שעה בטמפרטורת החדר. קצת הגרת נוזלים, קצת התעייפות מרכיבים, הרבה התקררות... היה פחות מגרה משהיה חצי שעה לפני. אבל למי אכפת? השופטים עוברים בינינו ומשוחחים איתנו! חיים כהן מגיע אלי ושואל אותי מה הכנתי. "זה אה... כזה בשר עם אה..." פתאום נעלמו לי המילים. כלומר, לא פתאום. תמיד נעלמות לי מילים. לכן אני בלוגרית ולא שדרנית רדיו. ולא ידעתי אם להגיד בלינצ'ס או קרפים או חביתיות. חיים כהן כנראה הבין שאני במצב של הלם מתקדם אז הוא עבר לעפר עד שהתאפסתי על עצמי. אחרי זה הוא חזר, טעם, עלה על זה שהיה קוקוס בפנים (לא ניסיתי להתקיל אותך חיים באמת! פשוט שכחתי שזה שם) ואמר שהיה מעניין. מיכל אנסקי עברה והחמיאה על החביתיות. נראה לי שהם ידעו שזה בינוני אבל לא ראו צורך לקטול ועל כך אני מודה להם. אייל שני ויונתן רושפלד לא הגיעו אלי וכנראה טוב שכך. לא הייתי רוצה לפגוש אותם עם מנה שאני לא לגמרי עומדת מאחוריה.

למה אני מסתכלת על מיכל אנסקי כאילו אני רוצה להרוג אותה? אין לי שמץ.

השופטים סיימו את מסע הביקורות ובאו כבר לצאת ופתאום קלטתי שאת התמונה המשותפת של מיכאלנג'לו ואייל עוד לא השגתי. למזלי, הכריזו על תמונה קבוצתית ואצתי רצתי למר שני וביקשתי ממנו להצטלם עם צב הבית. בחיים לא יכלתי לצפות את תגובתו. "אני מת על צבים! אני מגדל שישה צבים בבית וכל בוקר אני מביט בהם ומלטף אותם שעה!" ברצינות. לא יכלתי להמציא את זה. דפני הייתה עדה. בשלב הזה קצת היססתי אם להפקיר בידיו את מיכאלנג'לו מחשש לתמימותו, אבל מיכאלנג'לו שם את נפשו בכפו, ואני שמתי את מיכאלנג'לו בכפו של אייל שני וצילמתי אותם. ווהו! איזו תמונה גרועה יצאה לי!

מזל שהוא המשיך להחזיק את מיכאלנג'לו גם בתמונה הקבוצתית! 

בקיצור, כיף לא נורמלי, לחץ עצבים, היסטריה ובלוגרים ומארגנים מהממים. נסעתי הביתה וסירבתי להוריד את הסינר עד שנכנסתי בדלת והאיש ראה אותי. רק ב-4 בבוקר הצלחתי להירגע מספיק כדי שאוכל להירדם, והסתובבתי בהיי שנמשך שבוע (לכתוב טור למעריב! לעדכן בפייסבוק! להצטלם למעריב! לעדכן בפייסבוק!).

זהו נראה לי. אלו היו כ-2000 מילה (סורי... זה עדיין פי 5) על חוויית המאסטר שף שלי. תודה למיכאלנג'לו שהיה איתי לאורך כל הדרך. בכיס הסינר, תלוי על הברז, יושב ליד המנה... לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיו. כלומר, הייתי יכולה אבל אז אנשים היו עלולים לחשוב שאני שפויה. 

תודה כמובן לחבר'ה של קשת ולמיטל וענבל מ-ILoveFood שהרימו אירוע שאני לא אשכח עוד המון זמן.

יש מאסטר שף בראשון ושלישי ב-9 בערוץ 2 קשת. כדאי לכם לצפות כי אני מתכוונת לצחוק על זה בבלוג פה ושם, כפי שעשיתי בעבר.

רוצים עוד? (סה"כ 2000 מילים. קטן עליכם!) אני מעלה עוד מהתמונות המעולות של רועי ברקוביץ' בעמוד הפייסבוק של בישול בזול, ויש כמובן את הפוסטים של יתר הבלוגרים:
טולטולים
אוכל אמיתי