הסולידית והמוקפצת ההודית

מסתבר שפספסתי את הסערונת בבלוגוספירה הישראלית סביב בלוג הסולידית, שמנסה להפיץ את שיטת ה-ERE - early retirement extreme. השיטה דוגלת בתקופה של עבודה וחסכון אגרסיבי, תוך השקעה נבונה של כספי ההשקעה, כשהמטרה היא להגיע כמה שיותר מהר למצב בו אפשר לחיות מההכנסות על החיסכון בלי לפגוע בקרן. כך אפשר לפרוש מהעבודה הרבה לפני גיל הפנסיה שמוגדר על ידי המדינה. גם בתקופת העבודה וגם בתקופה בה חיים על ההכנסות מהחיסכון, המטרה היא לצמצם הוצאות בצורה קיצונית, או לפחות קיצונית ביחס לסביבתינו המעודדת צריכה בלתי פוסקת.

את השיטה הזאת הכרתי לפני אי אלו שנים בשיטוטי האינטרנטיים, ושמחתי לגלות שיש מישהי שבאמת חיה את זה בארץ הקודש. למעשה תוך כמה ימים מגילוי הבלוג כבר קראתי אותו מההתחלה עד הסוף, ואני חושבת שכדאי גם לכם לפחות להעיף מבט, מכמה סיבות.

קודם כל, יש לה המון הסברים על איך משקיעים בתכלס. חושבים שבורסה זה רק לכרישים שיודעים לעשות סיבוב ולא לאנשים בינוניים וסבירים כמונו? נכון שאחרי שאתם קוראים איזו כתבה על בורסה והשקעות אתם רק יוצאים יותר מבולבלים עם כל הטרמינולוגיה, שגם אם במקרה הבנתם אותה, אין לכם צל של מושג ירוק איך מתרגמים את זה לפרקטיקה? בבלוג יש הסברים של צעד אחר צעד, כולל צילומי מסך, של איך משקיעים, איך קונים ניירות ערך, והמון הסברים על מה ואיך כדאי לקנות. אני מזמן יודעת שאני צריכה לתת לחסכונות שלנו טיפול יותר מושכל, ובכל זאת, עד כה לא עשיתי כמעט כלום בעניין חוץ מההצעות הדיפולטיביות שהבנק נותן. הבלוג הזה נתן לי את הכלים והאומץ לקחת את העניינים לידיים.

חוץ מזה, יש את עניין צמצום הצריכה. לחלקכם זה יהיה לא נעים לקרוא. לא כיף כשמישהו אומר לך שהדברים שאתה חושב שאתה חייב הם בעצם מותרות. הפוסט שעורר את הסערה דלעיל הוא 3873 ש"ח בחודש וחיה כמו מלכה, והוא גרר תגובות נזעמות ברחבי הרשת. אנשים לא יכלו להתעלם, ולעבור הלאה. הם היו חייבים להגיד שהיא שקרנית או הזויה או חיה כמו הומלסית מגעילה, כי אחרת הם מודים בכך שאולי יש משהו במה שהיא אומרת. אל תהיו חלק מהעדר נעדר המודעות העצמית. כן, היא מרוצה מעצמה, כן, הטון נוטה לזחיחות, כן היא בחרה לא להביא ילדים לעולם השם ירחם. בכל זאת, אני מתערבת איתכם שיש לכם משהו ללמוד מהבלוג הזה. אז תעשו לעצמכם טובה ואל תסגרו את חלון הבראוזר בזעם.

יאללה טחנתי לכם מספיק בראש. עכשיו עוד מוקפץ, הפעם בסגנון הודי, לא בדיוק הכי אותנטי, בכל זאת משתמשים באבקת קארי מוכנה, אבל טעים ומהיר ושונה. אסיה זה לא רק סויה.

עוף וירקות מוקפצים ברוטב קוקוס וקארי

 

מאת: בישול בזול

עלות: כ-28 ש"ח
כמות: 4-6 מנות

מרכיבים
3 כפות שמן
1 בצל פרוס
3 גזרים חתוכים לקוביות
1 בטטה חתוכה לקוביות
1 עגבניות חתוכות לקוביות
1 כפית אבקת קארי
1/2 כוס חלב קוקוס
500 גרם חזה עוף חתוך לרצועות או קוביות
1/4 כפית מלח

הוראות הכנה
מחממים את השמן בסיר בינוני על אש גבוהה, מוסיפים את הבצל ומטגנים עד שהוא מתחיל להשקיף, כ-5 דקות, ובוחשים מדי פעם. מוסיפים את הגזר, הבטטה העגבנייה והקארי ומקפיצים 3-4 דקות. מוסיפים את חלב הקוקוס, מביאים לרתיחה, מכסים ומבשלים 5-7 דקות, עד שהגזר והבטטה רכים. מגלים, מוסיפים את העוף והמלח ומקפיצים עוד 5 דקות עד שהעוף מבושל.

בשלב הזה די איבדתי את ההשראה בנוגע לאיך מצלמים מוקפץ בחושך בלי שייראה זוועה. לפחות האמינו לי שהיה טעים טוב?

שבלולי קינמון/שוקולד צ'יפס אולטימטיביים

אני מטפחת לאחרונה בלוגר קראש על Pioneer Woman (אישה חלוצה? עזבו. לא מתרגם משהו). הכל התחיל כשחיפשתי מתכוני חורף טובים, קאמפורט פודז שכאלה (אני מסרבת להשתמש בביטוי אוכל מנחם. אוכל מנחם נשמע כמו פיצוחים ועוגות הבית שאוכלים בניחום אבלים). גלשתי לאתר שלה, שהתפתח יפה מאז הפעם הקודמת שהייתי שם, והתחלתי לחטט. קודם מאפי שמרים, אז המשכתי לנזידים ולתבשילי הבשר, ובינות פוסט אחד למשנהו האהבה הכתה בי שורש. היא גרה בחווה אי שם בערבות ארה"ב, עם משפחה חמודה שנוטה מדי פעם לשחרר קיטור על הכלב, הפרות וכלי המטבח שברשותה. היא מבשלת בנדיבות עם המון בשר וחמאה וחריף וגבינה ושוקולד (בדרך כלל לא כולם באותו המתכון), והיא לא מתנצלת. רק מתריעה מדי פעם בנוגע להשלכות הצפויות על ההיקיפים, תוך צחקוק אירוני והשלכה של עוד חבילת חמאה לקערת המיקסר. 

היא חולה על אוכל. לפעמים כשאנשים מדברים בשבח האוכל שהם מכינים אתה קולט בין השורות את האגו. יואו אני כזה מוכשר, תראו מה הכנתי! משום מה אצלה אני לא מרגישה ככה. היא יכולה להלל ולשבח את המתכונים שהיא מעלה ולא מזיז לי בכלל כי א. היא צודקת, אלה שניסיתי הם באמת מעולים ו- ב. היא עושה את זה מתוך אהבה לאוכל, לאנשים שלימדו אותה, לאנשים שהיא מבשלת עבורם ולעולם שחנן אותנו בדברים כל כך נפלאים כמו פלפלים חריפים אש, סטייקים טובים, עגבניות עסיסיות וחמאה (!!).

אני יודעת שעכשיו היא כבר פרסונה בפוד נטוורק. אף פעם לא ראיתי תוכנית שלה, ואני לא בטוחה שאני רוצה. לא בא לי לגלות שהיא בעצם סתם עוד דמות טלויזיונית פלקטית ומלוקקת. תנו לי ליהנות מהכתיבה שלה ומאיך שהיא מציירת את עצמה ואת החיים שלה.

אז למה כל החשיפה הזאת של רגשותי הכמוסים אודות בלוגרית אוכל רנדומלית? כי הבחורה הזאת מצאה את המתכון המושלם לסינמון רולז. שושני קינמון, סינרולים, קראו לזה איך שאתם רוצים, החיפוש נגמר, המתכון המושלם נמצא. את הרולים הכנתי ביום השלג לפני שבועיים, ואז הכנתי אותם שוב תוך פחות מ-24 שעות, מכיוון שאני ובן זוגי, שנינו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם פלוס מינוס, חיסלנו את כולם לבד. 
יש כמה גרסאות לרולים באתר - קינמון, מרמלדה, תפוחים ועוד, אני הכנתי את גרסת הקינמון וגרסת השוקולד צ'יפס, ושניהם טעימים בטירוף. גרסת השוקולד צ'יפס כוללת במילוי גם קצת מלח, וטעמי המתוק-מלוח מעיפים את המאפה למחוזות ה"קחו את זה ממני לפני שאוכל את כל התבנית לבד".
מלבד זה שהרולים טעימים ורכים ונפלאים, המתכון עצמו יוצא דופן בשפיות שלו. אין בו כמעט לישה, אין התפחות חוזרות ונשנות של הבצק, ובעיקר, אין כמויות בלתי סבירות של חמאה. רק 100 גרם למתכון, והוא מופיע רק במילוי, איפה שהכי טועמים ומרגישים אותו. 
מתכון אחד של בצק מספיק להכנת 2 רולדות גדולות, שמהן מכינים 2 תבניות בינוניות של רולים, או תבנית אחת גדולה. הכמויות במתכוני המילויים מתאימות למתכון שלם (כלומר ל-2 רולדות), אבל בהחלט אפשר להכין חצי כמות מכל מילוי ולמלא רול אחד בקינמון ואת השני בשוקולד צ'יפס. 
בקיצור, אני אפסיק לחפור לכם ואתם תרוצו למטבח ותכינו רולים של קינמון ושוקולד צ'יפס. 
זהו, סגרנו.

שבלולי קינמון/שוקולד צ'יפס
מבוסס על: מתכון של Pioneer Woman, עם שינויים שלי
עלות: כ-20 ש"ח
כמות: 2 תבניות קטנות-בינוניות של מאפים, או תבנית אחת גדולה, 40-50 שבלולים.

מרכיבים
לבצק:
2 כוסות חלב
1/2 כוס שמן
1/2 כוס סוכר
1 כף שמרים יבשים
4 כוסות קמח
1/2 כוס קמח (כן, הם נפרדים בכוונה)
1/2 כפית גדושה אבקת אפייה
1/2 כפית מחוקה סודה לשתייה
1 כפית מלח

למילוי קינמון:
100 גרם חמאה רכה מאוד
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס סוכר חום
1 כפית קינמון

למילוי שוקולד צ'יפס:
100 גרם חמאה רכה מאוד
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס סוכר חום
1 כפית מחוקה מלח (אפשר לצמצם לחצי או רבע כפית אם אתם לא אוהבים מתוק ומלוח)
100 גרם שוקולד מריר קצוץ

לציפוי (אופציונלי):
1 גביע שמנת חמוצה
100 גרם אבקת סוכר

הוראות הכנה
מכינים את הבצק:
מניחים בסיר את החלב, הסוכר והשמן, מחממים תוך כדי ערבוב (להמסת הסוכר) ומביאים לסף רתיחה. מכבים את האש ונותנים לתערובת להתקרר עד שהיא חמימה. סבלנות, זה עשוי לקחת קצת זמן. 
כשהתערובת חמימה מפזרים מעל את השמרים ומשהים דקה. 
מעבירים את התערובת לקערה גדולה ומערבבים פנימה את 4 כוסות הקמח. מכסים את הבצק ומשהים במקום חמים (או לפחות לא קר) עד להכפלת הנפח, כשעה.
כשהבצק תפח מערבבים פנימה את 1/2 כוס הקמח, אבקת האפייה, הסודה לשתייה והמלח. די מהר תצטרכו לזנוח את הערבוב ולעבור ללישה קלה כדי שהמרכיבים יטמעו בבצק, אבל אין צורך ללוש מעבר להתאחדות הבצק.
כעת אפשר להשהות את הבצק במקרר עד שלושה ימים, או להתחיל להשתמש בו מיד. בצק מקורר הוא קצת יותר נוח לעבודה, אבל אם מקמחים את משטח העבודה בנדיבות אפשר בהחלט לעבוד עם הבצק מיד.

מרדדים ממלאים ואופים:
חוצים את הבצק לחצי, ומרדדים כל חצי על משטח מקומח לעלה גדול ודק. הגודל והעובי המדוייקים לא קריטיים, ככל שתרדדו יותר, כך שכבות הבצק בשושנים יהיו דקות ועדינות יותר.
מערבבים בקערה את כל חומרי המלית, למעט החמאה. מורחים מחצית מהחמאה (50 גרם) על כל העלה, בצורה פחות או יותר אחידה, ומפזרים מעל חצי מתערובת המלית. מגלגלים את העלה לרולדה, ופורסים לפרוסות בעובי של כמה ס"מ. 
מרדדים את החצי השני של הבצק לעלה, מורחים את יתר החמאה, מפזרים את יתר המילוי, מגלגלים ופורסים.
מסדרים את הפרוסות בתבנית משומנת - אפשר להשתמש בתבנית אחת גדולה, או בכמה קטנות יותר.
מכסים את התבניות עם פרוסות הרולדה, ומניחים במקום חמים להתפחה במשך כ-20 דקות. 
אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני, 180 מעלות, במשך כ-30 דקות, עד שהמאפים מזהיבים ומעלים ריח ניחוח.

בזמן האפייה מערבבים את חומרי הציפוי בקערה, ושופכים את הציפוי על המאפים מיד כשהם יוצאים מהתנור. אם אתם משתמשים ביותר מתבנית אחת זכרו לחלק את הציפוי שווה בשווה בין התבניות.

מגישים חמים, או בטמפ' החדר, רצוי לקבוצה גדולה של אנשים, שימנעו מכם לאכול את כל המאפים לבד. המאפים מחזיקים יום יומיים במקרר, עטופים היטב, מעבר לזה, אפשר להקפיא ולהפשיר אם רוצים.

בגרסת השוקולד צ'יפס עם מעט ציפוי

שלום חתיכים שלי. סורו לבטני.

ובגרסת הקינמון, עם קצת יותר ציפוי

בישול בזול לא תהיה המאסטר שף הבא של ישראל - ההוכחה

היום אפשר כבר לקרוא את גרסת ה-400 מילה לחווית המאסטר שף שלי במוסף השבת של מעריב. אבל יש כל כך הרבה סיפורים וצחוקים ואנקדוטות שאני רוצה לספר לכם, וברור שכל זה לא באמת נכנס ל-400 מילים. לכן, קבלו את גרסת ה-4000 מילים. כל התמונות בפוסט, למעט זו המכוערת והמטושטשת לקראת הסוף (שצולמה בפלאפון שלי) הם של רועי ברקוביץ', אז כל המחמאות לצילום אליו.

הפוסט הוא ארוך! לכו לתוך האורך שלו ואל תתנגדו לו! שחלות חצילים!

כמה לילות לפני האירוע חלמתי על המנה המנצחת שלי במאסטר שף. מרק עגבניות ופלפלים קטיפתי עם עוגיות סנדוויץ' חיוכים צפים בתוכו. כן כן, שמעתם אותי נכון. עוד תוך כדי החלום הבנתי שכדאי לטחון את המרק לפני שמוסיפים את העוגיות, אחרת הן נמעכות ונהיות מושיות. לצערי נבצר ממני להוציא את המנה לפועל, שכן לא היו בקופסת ההפתעה שלנו לא פלפלים ולא עוגיות סנדוויץ' חיוכים. טוב שכך.

אירוע בלוגרים לקראת העונה החדשה של מאסטר שף באולפן בנווה אילן. האם אני מעוניינת? זה לא יהיה תחרות וזה לא יהיה מצולם, מיטל הבהירה, רק אתגר בישול כיפי עם בלוגרים אחרים, בתנאים כמה שיותר קרובים לתוכנית האמיתית. לאחר שהבנתי שלא אאלץ להביך את עצמי מול המוני בית ישראל (כנראה שאנחנו הבלוגרים נורמלים ומשעממים מכדי להוות עניין בתוכנית האמיתית) המכשול היחיד שנשאר הוא כשרות הכלים. חקרתי והתייעצתי בנושא, הצקתי למיטל, והבנתי שאפשר לגרום לזה לעבוד. הוחלט על שילוב של הבאת כלים מהבית, הכשרה של כמה כלים במקום והימנעות מכלים שאי אפשר להכשיר בקלות.
אמג! אני הולכת למאסטר שף!

הדבר הכי חשוב, כך אמרתי לעצמי ולכולם, זה לצלם את מיכאלנג'לו עם אייל שני. כל השאר לא רלוונטי. רק מפגש פסגה. על כן, כדי לא לפספס הזדמנות לצילום המונומנטלי, הסתובבתי עם מיכאלנג'לו עלי בכל עת.

אתם מוזמנים לשחק איפה מיכאלנג'לו בכל התמונות בפוסט. הוא מופיע ברובן.

אמרו שזה לא תחרות. אז אמרו. הרי להביך את עצמי מול חברי הבלוגרים והשפים המהוללים, אני לא יכולה. התחלתי לעשות לעצמי חימום מנטאלי-קולינרי. הרצתי תסריטים אפשריים בראש, עברתי על כל המתכונים המנצחים שלי, וידאתי שיש לי שלל רעיונות לשימוש בפירות ובירקות שבעונה עכשיו. אני לא אחת שזוכרת מתכונים בעל פה, ובגישוש עם מיטל בעניין נאמר לי שאם במקרה אעיף מבט לאיזה רשימה בפלאפון היא לא תגלה. ייתכן שכמה מתכוני בסיס תוקתקו באטרף לתוך פלאפון כלשהו ביום לפני האירוע. 
בסוף לא הסתכלתי עליהם בכלל. זה היה קצת כמו להתכונן למרתון ואז לגלות שבעצם אתה משתתף בתחרות סריגה לרוחק.

כל הבלוגרים, בנות IloveFood וכמה אנשי צוות ממאקו וחדשות הבידור הגיעו בהסעה מהמרכז. רק אני הגעתי מירושלים, באיחור, שכן לקח לי 25 דקות לעבור את 2 הקילומטרים מסוף גן סאקר עד גשר המיתרים. תודה עולם. בסוף הגעתי ופגשתי שם את יתר החבר'ה מצטופפים בצד האולפן שבו היו באמצע לצלם פרק של מאסטר שף. אנשי ההפקה שהתרוצצו שם עם מצלמות וכבלים ושאר מרעין בישין ממש העריכו את זה שנתקעה להם בין הרגליים איזו בלוגרית עם תיק גב ו-2 שקיות מפוצצות בתבניות, קרשי חיתוך וסכינים. דפני ואנוכי פצחנו מיד בקריאות התלהבות של "היי הנה החדר שהשופטים טועמים בו מנות במשימות ההדחה!" "הנה המרפסת שמי שקיבל חסינות עומד עליו וצועק לאלה למטה מה לעשות!" "הנה הדלת מאחורה שהמודחים יוצאים ממנו!". אפרופו היציאה הזאת, היא תמיד היתה נראית לי נורא מזוייפת בטלויזיה, עם בניין כזה בסגנון ישן וצמחים... הייתי בטוחה שזו סתם יציאה לאולפן עם פוסטר של בניין ועציצים. אז מסתבר שזה אמיתי :) 

בגלל שאיחרתי לא זכיתי לראות את המתמודדים, אבל כן זכיתי לראות את צוות הניקיון בפעולה, שזו אטרקציה בפני עצמה. בתור אחת שחונכה מגיל צעיר שחלק אינטגרלי מתהליך הבישול זה הנקיון ושטיפת הכלים שבסוף, תמיד התפלאתי איך העמדות, שנראו מוכות הוריקן בסוף המשימה, נראות פתאום נקיות, ומבהיקות בשלב השיפוט. איך הם עשו את זה כל כך מהר? ובכן יש להם צוות נמרץ של חבר'ה שפושט על העמדות ומצחצח אותן תוך 60 שניות בערך. אחד מעיף את הכלים, השני אוסף את המצרכים, השלישי מנקה משטחים, הרביעי עובר עם ספריי שגורם לכל העסק להבריק...  בטוחני שאם הפרס במאסטר שף היה שהצוות הזה יבוא וינקה לך את הבית כל יום במשך שנה, כולם היו רצים למיונים.

ראינו גם צילום של הסגמנטים של קופסאות ההפתעה - אתם מכירים את זה, כשיש קופסאות עם מרכיבים שונים ויש את הקטע שמראים לצופים מה יש בקופסאות השונות. תוך כדי צילום של אחת הקופסאות, הממונה על הרמת מכסה הקופסא הפילה בטעות בלוק סכינים ענק שעמד ליד. מיותר לציין שכולנו, בוגרים שכמותנו נקרענו מצחוק.

בשלב כלשהו מיצינו את האולפן הראשי, והלכנו לאולפן ליד כדי להתחיל במשימות שלנו. אולפן ענק עם שלטי מאסטר שף בכל מקום, שמונה עמדות במרכז החדר, מדפי כלים מקדימה ומקרר בשר ודגים בצד. בעמדה שלי היה חור במקום תנור. לא נורא אמרו אנשי ההפקה, ותוך 5 דקות גלגלו פנימה תנור והתקינו לי אותו בעמדה. כך עשו גם עם הכיריים בכמה עמדות. מודולרי מאוד. התקשקשנו קצת אחד עם השני, הצטלמנו, והאיש מחדשות הבידור ראיין אותי. מור: "את יודעת שהתראיינת כרגע לחדשות הבידור??" אני:"לא... אה, מה זה? איפה זה משודר?" כצפוי, לא שידרו את הראיון הזה, בו דיברתי על מיכאלנג'לו וניסיתי לשכנע את הבחור, שביצע גם את המשימה, שהשופטים שרופים על אבקת מרק.

אז איש נחמד ששכחתי איך קוראים לו (ושעזר לי ולמור מאוד בייעוץ תוך כדי המשימה ובצלחות, סליחה איש נחמד!) הסביר לנו איך הדברים הולכים לעבוד ולקח אותנו לסיור במקרר הבשרים והדגים. וואו. המון סוגים של בשר. ומלא דגים. אין דברים כאלה. אם יש דבר אחד שאני מתחרטת עליו בחוויה הזאת זה שלא ניצלתי את חומרי הגלם המהממים שהיו שם. מרוב לחץ לא רציתי להתחיל להתעסק עם חומרים שלא הכרתי. חבל. פשוט חבל.

עז קטנה וטורדנית: אין מים זורמים בעמדות. יש שם כיור, אפשר לשפוך מים לתוכו אם צריך, אבל הברז לא עובד. יש בקבוקי מים בצד. בעע. אני צריכה להכשיר כלים פה! איזה בזבוז. אני בטח היהודייה הראשונה שהכשירה סירים עם מים מינרלים. טוב נו, פה זה מאסטר שף יש לנו סטנדרטים.

קיבלנו את קופסאות ההפתעה הסגורות לעמדות שלנו, וסוף סוף השופטים, בכבודם ובעצמם נכנסו לאולפן. לקח לנו קצת זמן להבין שאנחנו אמורים למחוא כפיים, רובנו פשוט בהינו בהם בתדהמה. חיים כהן הסביר את הכללים - שעה וחצי, מנה אחת, רק ממה שיש בקופסא ובמקררים - איחל לנו בהצלחה ואמר את המילים האלמותיות "התחילו לבשל!". אז כבר ידענו שאנחנו צריכים למחוא כפיים. 

הנפנו אל על את מכסי הקופסאות, ואז הנפנו אותם שוב, כי הצלם פיספס. חלקנו לא הצליח לתפעל את מכניזם ההפעלה המסובך של המכסה ונעזר באנשי ההפקה בפתיחת הקופסא. לא שזה קרה לי.

פעם שלישית גלידה (עם פיסטוקים מקורמלים וקןנפי פסיפלורה)

ואז... ואז... בהיתי במרכיבים במשך כ-20 דקות. גירדתי קצת בפדחת, הסתכלתי על תכולת הקופסא מזוויות שונות, שירבטתי בפנקס שנתנו לי וניסיתי לקושש רעיונות "אולי אני אכין אורז עם... אה אין לי אורז. טוב אז אני אכין סלט כזה של... רגע... אין פה חומץ או לימון. אז אולי מאפה? הממ, אין שמרים או אבקת אפייה..." שום רעיון לא בא. כלומר, היו לי המון רעיונות הם פשוט לא היו ברי ביצוע עם המרכיבים שהיו לי. איפה העדשים והבורגול שאני רגילה אליהם? איפה התבלינים? איפה המזווה שלי??

תכולת הקופסא: חציל, עגבניות, עגבניות שרי, 2 בצלים, גזר, ראש שום, פלפל חריף, כוסברה, זיתים, טחינה, סילאן, תפוחים ירוקים, בננות, שזיפים, חמאה, שמנת, יוגורט, קוקוס, פיסטוקים, שבבי שקדים, שוקולד מריר וחלב, ביצים, קמח, קמח תופח, סוכר לבן, סולת ושמן זית. נראה לי שזהו. נשמע המון נכון?

הרגשתי שהמרכיבים מושכים אותי לכיוונים בנאליים. עגבניות, חצילים, כוסברה, שום. וואלה יופי, גילית את אמריקה. בגזרת המתוקים גם לא נראה מבטיח. שוקולד, שמנת, חמאה, פיסטוקים... אפשר להגיש סוליית נעל בשוקולד ושמנת וזה יהיה טעים. זה לא בדיוק מעיד על גאונות קולינרית. אוף. התחלתי בלעטוף את החציל באלומיניום ולזרוק אותו לתנור. אין לי כיוון בכלל, אבל מי יודע. אולי עוד אשתמש בו.

בזמן שהתבשלתי עם עצמי החלטתי לפחות להכשיר כמה סירים. אבל אז צריך להחליט איזה סירים להכשיר. אם אני לא יודעת מה אני מכינה איך אדע אילו סירים להכשיר? אהה!! כן, בשלב הזה הלחץ התחיל להתגנב לי ללב. רוב המתמודדים (זה לא תחרות! תירגעי כבר!) התחילו לקצוץ ולטגן, ורק אני מרתיחה מים כמו עאמה. אולי אני אקרא לזה מרק כשרות? מרק עדין ופשוט, שחוזר למקורות... טוב לא. 

בסוף התבייתתי על הפלפל החריף, הכוסברה, השום והקוקוס. זה הזכיר לי את שילוב הטעמים באורז קוקוס חמוץ חריף שאני אוהבת. אבל מה לעשות עם זה? לעזאזל אין לי פחמימות. אז החלטתי לייצר פחממות בדמות חביתיות/בלינצ'ס/קרפים. מה בדיוק יהיה בפנים? נחליט אחר כך. הסירים הוכשרו, הבלילה הוכנה, בצל נקצץ וטוגן (תמיד צריך בצל מטוגן לא?) ואז שמתי לב שהבלינצ'ס השני לא מתבשל. ושהבצל הפסיק לרחוש. ושהאור בתנור כבוי. וגם האור בכיריים החשמליות. אופס. אין חשמל. הפקה הצילו! 

אני מבשלת לי בכיף, לא מבינה עוד את גודל הברוך שהולך לתקוף אותי. שימו לב לבקבוקי המים...

הפסקת חשמל של 20 דקות בעמדה שלי, בדיוק כשהתחלתי לבשל השמידו סופית את הסיכוי לא להילחץ בטירוף. אנשים עם כבלים וחוטי חשמל נברו שם בארונות ולא יכלתי לעבוד בכלל. דפני הציעה לי את העמדה שלה ברוב נדיבותה, אבל גם שם לא היה חשמל מסתבר. היא פשוט סיימה כבר את הבישולים אז היא לא שמה לב. אררג. סיירתי בינתיים בלוקר הבשר, ולקחתי לי בשר טחון ושומן כבש. אולי אטגן משהו בשומן כבש. סוף סוף החבר'ה תיקנו את התקלה וחזרתי לעבוד. בצל! שומן כבש! בשר טחון! חציל קלוי! אופס שכחתי בכלל את הפלפל והשום! טוב נוסיף עכשיו לא נורא! לחץ לחץ לחץ! חצי מהבלוגרים כבר מצלחתים ואני עוד לא סגורה על מה המנה שלי בכלל, שלא לדבר על זה שהיא לא מוכנה. עפר שהיה בעמדה לידי הציל את חיי - הוא ניקה את המג'ימיקס שלו (עם בקבוקי מים להזכירכם!), זרקתי לתוכו עגבניות שרי, כוסברה ומלח, והוא חזר אלי עם סלסה. אביר בסינר לבן. 

תערובת הבשר היתה קצת תפלה ולא במרקם מהמם - יצא קצת רירי כזה בגלל החציל. הוספתי קוקוס קלוי, ועוד קצת מלח וזהו, זה מה יש, חייבים לצלחת. בשילוב עם הסלסה יצא לא רע. לפחות אוכל מגולגל בחביתיות מתצלחת (בניין התפעל, הווה, שורש צ.ל.ח.ת. זה לגמרי מילה) יפה. גילגלתי שלושה טורטיות, וחתכתי באלכסון, בחרתי את שלושת החצאים האסטטיים יותר, והעמדתי במרכז הצלחת. התבחבשתי קצת עם הקישוט (טחינה? כוסברה קצוצה? עוד סלסה? כל התשובות נכונות?), אבל בסוף זה נגמר. אל תחשבו שעשיתי את כל זה בשעה וחצי עם הפסקת החשמל הזאת. קיבלנו תוספת זמן.

לפחות זה נראה טוב...

לקח זמן מרגע סיום המשימה עד שהשופטים באו לטעום, וכולנו הסתובבנו סהרוריים, מנסים להירגע מהאדרנלין והנרבים המטורפים. מור, טל ואנוכי ניצלנו את ההפסקה כדי לבקר באולפן של דה וויס, שהכיל גם את השירותים. זה היה ככל הנראה מסע השירותים הכי מצולם בהיסטוריה. 
עמדנו עוד קצת בחוץ וקשקשנו, וגיליתי פרט מידע *מאוד חשוב* (!!). נכון אם אתם רואים את התוכנית באינטרנט ואתם נכנסים לעמוד של מאסטר שף כדי לצפות בתוכנית, אז יש תמיד תמונות ספויילריות של מי הודח? נכון שזה מעצבן? אני צריכה לבקש מהאיש שיעלה לי את התוכנית בבראוזר כדי שאני לא אראה את הספויילרים. בקיצור, אם לא הולכים דרך הדף של מאסטר שף אלא של מאקו VOD, אז אין ספויילרים! נכון אדיר? כולי מרוצה מעצמי.

כשהשופטים חזרו זכינו לראות איך המנות שלנו החזיקו חצי שעה בטמפרטורת החדר. קצת הגרת נוזלים, קצת התעייפות מרכיבים, הרבה התקררות... היה פחות מגרה משהיה חצי שעה לפני. אבל למי אכפת? השופטים עוברים בינינו ומשוחחים איתנו! חיים כהן מגיע אלי ושואל אותי מה הכנתי. "זה אה... כזה בשר עם אה..." פתאום נעלמו לי המילים. כלומר, לא פתאום. תמיד נעלמות לי מילים. לכן אני בלוגרית ולא שדרנית רדיו. ולא ידעתי אם להגיד בלינצ'ס או קרפים או חביתיות. חיים כהן כנראה הבין שאני במצב של הלם מתקדם אז הוא עבר לעפר עד שהתאפסתי על עצמי. אחרי זה הוא חזר, טעם, עלה על זה שהיה קוקוס בפנים (לא ניסיתי להתקיל אותך חיים באמת! פשוט שכחתי שזה שם) ואמר שהיה מעניין. מיכל אנסקי עברה והחמיאה על החביתיות. נראה לי שהם ידעו שזה בינוני אבל לא ראו צורך לקטול ועל כך אני מודה להם. אייל שני ויונתן רושפלד לא הגיעו אלי וכנראה טוב שכך. לא הייתי רוצה לפגוש אותם עם מנה שאני לא לגמרי עומדת מאחוריה.

למה אני מסתכלת על מיכל אנסקי כאילו אני רוצה להרוג אותה? אין לי שמץ.

השופטים סיימו את מסע הביקורות ובאו כבר לצאת ופתאום קלטתי שאת התמונה המשותפת של מיכאלנג'לו ואייל עוד לא השגתי. למזלי, הכריזו על תמונה קבוצתית ואצתי רצתי למר שני וביקשתי ממנו להצטלם עם צב הבית. בחיים לא יכלתי לצפות את תגובתו. "אני מת על צבים! אני מגדל שישה צבים בבית וכל בוקר אני מביט בהם ומלטף אותם שעה!" ברצינות. לא יכלתי להמציא את זה. דפני הייתה עדה. בשלב הזה קצת היססתי אם להפקיר בידיו את מיכאלנג'לו מחשש לתמימותו, אבל מיכאלנג'לו שם את נפשו בכפו, ואני שמתי את מיכאלנג'לו בכפו של אייל שני וצילמתי אותם. ווהו! איזו תמונה גרועה יצאה לי!

מזל שהוא המשיך להחזיק את מיכאלנג'לו גם בתמונה הקבוצתית! 

בקיצור, כיף לא נורמלי, לחץ עצבים, היסטריה ובלוגרים ומארגנים מהממים. נסעתי הביתה וסירבתי להוריד את הסינר עד שנכנסתי בדלת והאיש ראה אותי. רק ב-4 בבוקר הצלחתי להירגע מספיק כדי שאוכל להירדם, והסתובבתי בהיי שנמשך שבוע (לכתוב טור למעריב! לעדכן בפייסבוק! להצטלם למעריב! לעדכן בפייסבוק!).

זהו נראה לי. אלו היו כ-2000 מילה (סורי... זה עדיין פי 5) על חוויית המאסטר שף שלי. תודה למיכאלנג'לו שהיה איתי לאורך כל הדרך. בכיס הסינר, תלוי על הברז, יושב ליד המנה... לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיו. כלומר, הייתי יכולה אבל אז אנשים היו עלולים לחשוב שאני שפויה. 

תודה כמובן לחבר'ה של קשת ולמיטל וענבל מ-ILoveFood שהרימו אירוע שאני לא אשכח עוד המון זמן.

יש מאסטר שף בראשון ושלישי ב-9 בערוץ 2 קשת. כדאי לכם לצפות כי אני מתכוונת לצחוק על זה בבלוג פה ושם, כפי שעשיתי בעבר.

רוצים עוד? (סה"כ 2000 מילים. קטן עליכם!) אני מעלה עוד מהתמונות המעולות של רועי ברקוביץ' בעמוד הפייסבוק של בישול בזול, ויש כמובן את הפוסטים של יתר הבלוגרים:
טולטולים
אוכל אמיתי