תפריט, תוכנית עבודה ורשימת קניות לפסח קל, זול וטעים

אז נשארים בבית בפסח השנה אה? להרבה מאיתנו זה מאכזב, בודד, עצוב… לא ככה אנחנו רגילים לחגוג. אבל לפחות זה לא צריך להיות יקר. ואם אתם לחוצים בזמן, זה יכול להיות גם יחסית מהיר וקל.

תחשבו על ליל הסדר לדוגמא. בסך הכל מדובר בארוחת ערב שבת עם מנה ראשונה ארוכה ואקלקטית במיוחד. לא צריך מיליון עיקריות, תוספות וקינוחים. לא צריך להרשים את הדודה. כמובן שאם התרפיה שלכם זה לבשל, עופו על זה. אבל אם אין לכם זמן, כוח או כסף, ארוחת סדר מכובדת יכולה בהחלט להיות מורכבת מכרפס/מרור/חרוסת/מצה ועיקרית אחת. כן כן, תקראו למשטרת המסורת. אני עומדת על שלי. זה גם הרבה יותר בריא ולא מכביד על הגוף לאכול ארוחה דשנה ב-10:30 בלילה.

אישי היקר חולק עלי מכל וכל, ולצערי גם השנה לא אצליח לממש את חזון ארוחת-ליל-סדר-של-מרק-עוף-עם-קניידלך-והופ-לאפיקומן. "אז פשוט אל תאכלי" הוא אומר לי, "את לא חייבת לאכול את העיקרית". כי הוא מהאנשים המוזרים האלה שיכול לראות מולו אוכל ופשוט לא לאכול אותו. ואני, ובכן, זאת לא פונקציה שנתברכתי בה. אניוויי…

מה בתפריט?

יש לנו השנה חג ראשון, שבת, קצת חול המועד, ואז חג שני. התפריט לשבת וימים טובים באותה המתכונת:

ערב:

מרק עוף עם קניידלך

עיקרית בשרית

קינואה

סלט (או כרפס/מרור בליל הסדר)

עוגת שוקולד ללא קמח

יום:

עוף בתנור עם משהו

מה שנשאר מהעיקרית של הערב

תפוחי אדמה ו/או ירקות בתנור

סלט

עוגה כנ"ל

תוכנית עבודה

מרק עוף וקניידלך - 15 דקות למרק, 10 דקות לקניידלך. אני מכינה את הקניידלך מתערובת מוכנה, כי זה באמת סבבה. ששש! אל תספרו לאבא שלי.

עוף בתנור עם משהו - עוד אעלה על זה פוסט, אבל מדובר פשוט בכרעיים בתנור שאכין טרי בערב חג/שבת, כל פעם עם תיבול/תוספת אחרת, שלא ישעמם. אני חושבת על עוף עם דבש, צימוקים וקינמון, עוף עם בטטות ותפוזים, ועוף עם אננס ופלפלים. בכל מקרה, 5 דקות עבודה כל פעם.

קינואה - 10 דקות עבודה. אני לרוב משדרגת עם קצת בצל מטוגן וגזר מגורר (כי בואו, קינואה זה לא *כזה* טעים). מטגנים בצל עד שמתחיל להזהיב, מוסיפים 2 גזרים מגוררים, אז מוסיפים מים וקינואה ומבשלים לפי ההוראות על האריזה.

תפוחי אדמה/ירקות בתנור - 10 דקות עבודה. קולפים, פורסים, שמים בתבנית עם שמן זית, מלח ופלפל ואופים מכוסה עד שמוכן. אפשר ב-5 דקות האחרונות בתנור להוריד את הכיסוי, שהירקות יזהיבו קצת.

סלט - מכינים סלט ישראלי הכי פשוט שיש, כי אחרת הילדים הבררנים לא אוכלים. לפעמים פשוט מגישים מקלות מלפפון ופלפל ועגבניות שרי ולא טורחים לקצוץ לסלט. 5 דקות עבודה לפני הארוחה.

עיקרית עם בשר - בערב חג ראשון אכין כנראה תבשיל בשר ברוטב חמוץ מתוק. מזהיבים בצל, מוסיפים את הבשר ומטגנים אותו קצת, מוסיפים רסק עגבניות, שום, צימוקים, ומים לכיסוי ומבשלים 3+ שעות עד שהבשר רך. לוקח בערך 15 דקות עבודה.

במוצאי חג ראשון אני מבשלת מראש עיקריות בשריות לשבת, חג שני, וארוחות בחול המועד. אני מכינה 2 תבניות לזניית מצות בשרית (עם חצילים ובטטות גם, תגידו אם אתם רוצים מתכון), ו-2 תבניות של פאי רועים מהמתכון של ניקי ב. לזניית מצות אחת מיועדת לשבת, השנייה עוברת להקפאה ואני מוציאה אותה יום יומיים אחרי שבת, כשנגמרים השאריות. פאי רועים אחד מיועד לחג שני, ועובר לפריזר עד אז, והשני נשאר במקרר לארוחות חול המועד. 

בגלל שאני מכינה הרבה מנות במקביל, אני מכינה מראש בתבניות חד"פ.

עוגת שוקולד ללא קמח - 15 דקות עבודה. מתכון יגיע בהמשך אם אתם מעוניינים.
מנות לסדר ולקערת הסדר - חרוסת (אני מכינה מתפוחים מגוררים, אגוזים גרוסים, קצת סילאן, קינמון ומיץ ענבים, 10 דקות עבודה), ירקות לכרפס (מלפפונים, סלרי, תפו"א מבושלים, 5 דקות עבודה), מי מלח, מרור (לשטוף עלי חסה זה מעצבן), ביצה, וכנף עוף לזרוע (פשוט זורקים לתנור בתבנית קטנה).

את המרק, הקינואה והעוגה מכינים בכמות כפולה בערב חג ראשון, שיהיה גם לשבת.

לו"ז הכנות

ערב חג ראשון - מרק עוף וקניידלך (25 דקות), עוף בתנור (5 דקות), תבשיל בשר (15 דקות),  קינואה (10 דקות), ירקות בתנור (10 דקות), עוגות (15 דקות).

וגם, מנות לסדר: חרוסת (10 דקות), תפוחי אדמה מבושלים לכרפס (5 דקות), ירקות חיים למרור וכרפס (10 דקות), כנף עוף לזרוע (2 דקות), ביצה (1 דקה)

זמן עבודה: נטו 1:45, בפועל כנראה יהיה יותר לכיוון שעתיים וחצי. צריך למצוא מקום להכל במקרר, לשטוף כלים, לנקות דברים שנשפכים, ובמיוחד בבישולי פסח צריך למצוא איפה לעזאזל הקרש חיתוך הבשרית, איפה שמנו את השמן וכו' וכו'.

מוצאי חג ראשון - לזניית מצות בשרית + פאי רועים.
זמן עבודה: לוקח שעה וחצי - שעתיים מנסיון העבר.

ערב שבת - עוף בתנור (5 דקות), תפו"א בתנור (10 דקות), סלט (5 דקות)

זמן עבודה: שבת מוכנה בפחות מחצי שעה! את המרק העוגה והקינואה הכנו בערב חג, את הלזניית מצות הכנו לילה לפני.

ערב חג שני - מרק עוף וקניידלך (25 דקות), עוף בתנור (5 דקות), קינואה (10 דקות), ירקות בתנור (10 דקות), עוגה (15 דקות).

זמן עבודה: הפאי רועים הוכן מראש, וחג מוכן בקצת מעל לשעה. 

מה אוכלים בחול המועד?

אני בונה על שאריות משבת וחג לארוחות חול המועד, וכמובן שיש את הלזניית מצות והפאי רועים שייעדתי מראש. חוץ מזה יש:

חביתות

פנקייק קמח מצה של האיש

גבינה, יוגורט, טונה, אבוקדו, מצות עם ממרחים

ארוחת פינוק של נקניקיות וצ'יפס

פירות, ירקות, רסק תפוחים ותפוצ'יפס לנשנושים

אני לא מתכננת עוד בישולים גדולים במהלך חול המועד, כפי שאתם רואים יש או שאריות, או אוכל יחסית מהיר. מקסימום אם ייגמר מרק העוף אולי אכין מרק ירקות.

רשימת קניות

ובכן, זה נראה ענק. אבל הרשימה הזאת מניחה שאין לכם כלום בבית ואין לכם כלום משנה שעברה. אז תעברו קודם על מה שיש טוב?. בטח יש לכם כבר ירקות כלשהם. אולי בשר או עוף בפריזר? אולי שימורים שכבר כשרים לפסח? תבלינים כשל"פ ארוזים עם הכלים?

השתדלתי לכתוב ליד כל דבר למה אני צריכה אותו, כך שתוכלו להבין למה כתבתי ולעדכן לפי הצרכים שלכם. אם אתם לא מכינים פנקייקס לא צריך קמח מצות, אם אתם לא מכינים לזניה לא צריך חצילים ועגבניות מרוסקות, וכו'.

הכמויות פה זה למשפחה של 2 מבוגרים רעבים ו-3 ילדים, חלק אכלנים, חלק לא. יש פה הרבה אוכל, שיספיק לכם לכל פסח, ויספק גם שאריות אל תוך השבוע שאחרי.

5 קילו בצל (להכל)

4 קילו בטטה (מרק, פאי רועים, ולזניה)

4 קילו תפו"א (מרק, ירקות בתנור, כרפס)

2 קילו קישואים (מרק, ירקות בתנור)

1 חבילה גדולה סלרי (מרק, לזניה, כרפס)

לפת (מרק)

דלורית (מרק)

גזר (מרק)

2 חצילים גדולים (לזניה)

3 קילו מלפפונים (כרפס, סלט ונשנושים)

2 קילו פלפלים (סלט, נשנושים, עוף בתנור)

1 קילו עגבניות (סלט)

4 אבוקדו (אוכל לחול המועד)

1 חבילה עגבניות שרי (נשנושים)

חסה למרור (אנחנו פארשים של מרור. על חזרת אין בכלל מה לדבר)

1 חבילה שמיר (חצי חבילה למרק חג ראשון, חצי לשני)

1 חבילה פטרוזיליה (כנ"ל)

2-3 ראשי שום (לזניה, פאי רועים, בשר בחמוץ מתוק, עוף)

2 תפוחים (חרוסת)

5 לימונים (רוטב לסלטים, בשר בחמוץ מתוק)

פירות נוספים לנשנושים - כמה תפוחים, כמה תפוזים וכו'

12 כרעי עוף (4 לכל שבת/חג)

2 קילו בשר טחון (קילו ללזניה, קילו לפאי רועים)

2 קילו כנפי עוף (קילו לכל סיר מרק, פלוס להוציא אחד ולשמור בנפרד לזרוע. אם אתם מכינים מרק עוף מחלקים אחרים, אז תקנו מה שצריך כדי להכין 2 סירי מרק + מה שאתם משתמשים לזרוע)

1 קילו בשר לצלי - מס' 2, 3, 8 ודומיהם (תבשיל בשר ברוטב חמוץ מתוק)

1 חבילה נקניקיות

1 חבילה צ'יפס קפוא

4 קופסאות מצה (אני מחשבת קופסא לכל תבנית לזניה + 2 קופסאות לאכילה רגילה. עדכנו לפי כמה אתם חובבי מצות)

1 ליטר שמן צמחי (עוגה)

1 בקבוק שמן זית (לכל הבישולים)

1 חבילה קמח מצות (פנקייקים)

1 סוכר (עוגה)

1 קקאו (עוגה)

600 גרם שוקולד מריר (עוגה)

3 בקבוקי מיץ ענבים (4 כוסות כפול 4 אנשים פלוס קידושים והבדלות)

קינמון (פנקייקים ועוף)

מלח (הכל)

פלפל (הכל)

אננס משומר (עוף, נשנושים)

צימוקים (עוף, בשר ברוטב חמוץ מתוק)

2 פחיות גדולות עגבניות מרוסקות (לזניה)

3 רסק עגבניות (בשר ברוטב חמוץ מתוק, פאי רועים)

4 פחיות טונה

קטשופ (לצ'יפס)

מיונז (לטונה)

חבילה של שקיות תפוצ'יפס קטנות

2 תערובת לקניידלך

1 חבילה קינואה

3 פחיות רסק תפוחים (נשנושים)

1 חבילה אגוזים גרוסים (חרוסת)

סילאן (חרוסת)

מיץ תפוחים (זה מה ששותים אצלנו. לא מוגזים, לא תה, לא קפה. תוסיפו אם אתם שותים משהו אחר)

4 חבילות ביצים (חביתות, פאי רועים, עוגה, קניידלך)

גבינה

חלב

יוגורטים

חמאה

10 תבניות חד"פ

2 נרות נשמה

נרות שבת

יש עוד מידע שיעזור לכם להתארגן על פסח? כתבו לי בתגובות.

בתקווה שבשנה הבאה נשב כולנו לליל סדר ענק עם כל המשפחה והחברים האהובים, ונמחה דמעה ונצחק ממרחק הזמן על התקופה המבאסת הזאת.

קראתם לי?

אז מה, אפוקליפסה אה?

היי כולם, נעים מאוד, בישול בזול. זוכרים? 

אנחנו עדיין בניכר, באחד ממוקדי ההתפרצות של קורונה בארה"ב, שוב מגלים עד כמה מערכת הבריאות פה כושלת. כבר שלוש שבועות בלי מסגרות סדירות לילדים, עובדים מהבית ומשעשעים 3 קטנים תוך כדי. כיף כיף! 

מצד אחד, אנחנו מותשים ואין לנו שניה לעצמנו. זה כמו אוגוסט ויום כיפור ומילואים ביחד. תמיד אחד מאיתנו עובד והשני משעשע, מנענע, מנקה, מרגיע, מפריד בין הניצים, מתפעל, מדבג את הזום, מנקה, מבשל, מאכיל, משכיב ומנקה. וכשהחגיגה נגמרת והילדים ישנים, משלימים שעות עבודה באטרף ומתארגנים לעשות הכל שוב מחר, עד אינסוף.

מצד שני, על מה לעזאזל אני מתלוננת?? כולנו בריאים, לא פיטרו אותנו, אנחנו לא רופאים שנלחמים בחזית, אנחנו לא מבוגרים או עם מחלות רקע וחוששים לחיינו. כולה תקועים בבית, ביחד, עם הילדים שבחרנו להביא לעולם.

אז אני נעה בין עייפות, לסטרס, לרגשות אשמה, לפחד של מתי זה יכה בנו באמת ולא רק בכותרות המפחידות בחדשות.

עשיתי את הטעות של לקרוא עכשיו עם הגדולה את סדרת ספרי בית קטן בערבה. בעקרון, אחלה סדרה, מעניינת ומלמדת. אבל כשקוראים את החורף הארוך תוך כדי שמשתוללת בחוץ מגפה כלל עולמית וכולם מרוקנים את מדפי הסופרים, המחשבות מתרוצצות בראש על משפחה שגוועת לאיטה ברעב, חסרת אונים אל מול איתני הטבע… ובכן, יש לי מספיק סרטים לאכול בימים אלה, תודה.

מה שכן, זה נתן לי ראייה קצת יותר אופטימית לגבי מה צריך כדי לשרוד בעת צרה. משפחת אינגלס, בת שש נפשות, שרדה חורף שלם על כמה שקים של חיטה וקמח, וקצת תפוחי אדמה ושעועית. לקראת הסוף נשאר להם רק חיטה, אותה הם טחנו ידנית מדי יום כדי להכין לחם מעאפן. גם הפחם נגמר והם חיממו בקושי את הבית עם חציר, ורק בשעות היום, כשבחוץ מינוס ארבעים מעלות. וכשאני חושבת על זה, לא נראה לי שהיה להם שירותים בתוך הבית. בררררר!! ובטח שלא היה להם נייר טואלט. אם כי כל עניין השירותים לא הוזכר כלל, לפחות לא בשמונת הספרים שכבר קראתי. האמת שאני קצת מוטרדת מההתעלמות המופגנת מנושא חשוב זה, בהינתן שקראתי לפרטי פרטים איך הם עשו בערך כל דבר אחר עלי אדמות - חליבה, חביצה, בישול, תפירה, ניקיון, חקלאות, בניין, עיבוד פרוות, עישון בשר דוב…

 בכל מקרה, בהחלט יכול להיות גרוע יותר, ובהינתן התפוררות החברה המודרנית, נוכל כנראה לשרוד עם מלאי של קמח, שמן וקטניות, ואין צורך לרוקן את הסופר.

הקורונה הזאת העירה את שד הבישול בזול מרבצו. יש לנו מקרר ומזווה ומלאים, אבל מה יהיה עם שרשרת האספקה בחודשים הקרובים? הסופר הכשר שאני בדרך כלל מזמינה ממנו ביטל את המשלוחים, צריך לקנות במקומות יקרים יותר. ומה אם המחירים יעלו עוד? מה אם לא יהיה בכלל בשר ועוף לפסח? אני לא יודעת מה לחשוב. 

בינתיים אני נוטה לצמצם, את זה אני יודעת לעשות. אנחנו דווקא לא אוכלים יותר מדי אוכל מזווה כרגע - כל עוד יש פירות וירקות ומוצרי חלב בסופר, אני מעדיפה לאכול טרי, ולא לגעת באספקת האפוקליפסה. למעט החמץ. פתאום זה בכלל לא אתגר לסיים את כל החמץ כשכולנו בבית לכל הארוחות. היי ילדים! רוצים עוד פסטה? בטח שכן! זה הדבר היחיד שאתם אוכלים!

מתאים לכם מתכון? בעיקרון נראה לי שמי שנשאר פה מקוראיי הקבועים ככה"נ מעוניין יותר בדאחקות מאשר במתכונים, אבל יאללה, בכל זאת בלוג אוכל פה. כשאני תקועה בבית עם ילדים בררנים, אני משתדלת להכין לעצמי אוכל קצת יותר בריא, כדי שלא אחיה רק על פסטה. אני נוטה כרגע לכיוון תבשילי דגנים וירקות שאפשר להכין מהר, ולאכול עם כל מיני תוספת. במסגרת חיסול החמץ מצאתי גריסי פנינה, והכנתי מהם תבשיל פשוט, חביב וממלא שהיווה תוספת לארוחת שבת, ואז מנה עיקרית עבורי במשך כמה מימות השבוע. הוא השתלב יפה במיוחד עם אבוקדו ולימון כבוש. אם כי, מה לא משתלב יפה עם אבוקדו ולימון כבוש?

תבשיל גריסי פנינה ועגבניה

מאת: בישול בזול

עלות: די נו, 2$ אולי? עזבו אותי באמא'שכם

כמות: 4-6 מנות

מרכיבים

2 כפות שמן זית

1 בצל, קצוץ גס

2 עגבניות חתוכות לקוביות

1 שן שום

1 כפית מלח

1 כוס גריסי פנינה, שטופים

2.5 כוסות מים

הוראות הכנה

מחממים את השמן בסיר בינוני ומטגנים את הבצל עד שהוא מתחיל להזהיב. 

מוסיפים את העגבנייה והשום ומטגנים עוד דקה. 

מוסיפים את יתר המרכיבים, מביאים לרתיחה ומבשלים 30-40 דקות, עד שהגריסים רכים.

חלאס אין יותר סטיילינג. תתמודדו

בלב המיץ בעזרת ה'

חמישי בערב לפני שבוע, באמצע הבישולים לשבת אני תופסת את עצמי - רגע!! שבת ארגון! מה אני עושה פה?? אני לא אמורה להיות בסניף?? אין לי איזו דגלנות לתרגל? איזה קיר לסייד ב-3 לפנות בוקר??

(יואו כמה סימני פיסוק על ההתחלה! ככה זה התרגשות של גיל הנעורים כנראה. והנה באים עוד...)

מי מכם שהיה בצבא חווה אולי את תחושת ה"איפה המבוגרים פה?", או שזו רק אני?
רוב הזמן העדפתי לדמיין שיש בסיס סודי אי שם בדרום הארץ, שם חבויים החיילים האמיתיים - בני 30-40 ככה, אחראים וצלולים בדעתם - והם עושים את העבודה על אמת. אנחנו רק משחקים בכאילו. הרי לא יתכן שאת כל העבודה החשובה הזאת עושים בני 18, שמנוהלים על ידי מפקדים בוגרים, מלאי נסיון וחוכמת חיים, בני 19 וחצי. נכון? נכון???

בכל מקרה, בבני עקיבא, המב"ס-הקומונרית היא בת 18, המפקדים-המדריכים הם מלש"בים בקושי, שיכולים להיכנס להדרכה אף בגיל 15, והחיילים הם זאטוטים ביסודי. לא פלא שלוקח חודש ארגון שלם כדי לנקות סניף - מבנה קטן מדיי באופן תמידי, שבחלוקה שווה, כל חניך מקבל בו 2 בלטות וחצי.

ברצינות, מה עשינו כל חודש ארגון? היה ברור שצריך לעשות משהו. היה נושא. לרוב נושא גדול ומפוצץ ומאיים, כמו "צדק חברתי" או "הגשמה", שלא היה לנו ממש מושג איך לתרגם לחיים שלנו באופן פרקטי, אבל היה נושא. אז תכננו לפרטי פרטים איך נצבע את הקיר ברוח הנושא, ארגנו הצגה מחופפת ברוח הנושא, נפנפנו קצת ידיים בכיוון הכללי של יישום הנושא (בבירור זה היה החלק השולי), ובעיקר, כל הזמן "ניקינו". מה זה אומר "ניקינו"? חיפשנו מגבים. הרבצנו אחד לשני עם מגבים. שברנו מגבים. חיפשנו דליים. שפכנו אחד על השני מי ג'יפה. שפכנו צבע בטעות. שפכנו צבע בכוונה. צבענו את הארון שלא יראו את כתמי הצבע. דיברנו על איך תכלס, הסניף כזה מלוכלך ודוחה שאין באמת סיכוי שננקה אותו אי פעם, והלכנו לקנות קרמבו. בקיצור, פרודוקטיביות מעוררת השראה.

ולמי מכם שלא מכיר, בסניף אין כמעט מה לנקות. הרי אין שם כמעט רהיטים. סה"כ כמה ספסלי מתכת, שולחן או שניים, כיסא נוח מוכה פשפשים וארון חבוט. אין ספות שצריך להזיז, אין פיצ'יפקעס שצריך להוריד מהם אבק, אין כביסה או כיור מלא כלים. חלונות או פאנלים הס מלהזכיר. כנראה שאם היו מזמינים הורה נציג מכל שבט לסניף, הם היו יכולים לתקתק את כולו תוך חצי שעה, כולל הפסקת קפה.

אבל אני דינוזאור, מה אני יודעת. אולי בימינו הילדים לווים מההורים את האיי רובוט, שינקה בזמן שהם מתרגלים דגלנות.


ברוח זו, בא לי מתכון בסגנון ארוחת ערב שבת לחבריא ב'.
בתפריט: שניצלים חצי קפואים חצי שרופים, בורקס, רוגלך, ומיץ מתרכיז בטעם סמדר (היי תראו, מתחבר לכותרת!). כולם נקנו בשוק בשישי בבוקר על ידי זוג בני 14 שלא ישנו כבר 48 שעות, ומעולם לא עשו קניות בכוחות עצמם.
התבלין הסודי הוא החבר'ה. כולם עזבו את הסניף בשישי בבוקר מחורפנים מעייפות, עם עיניים טרוטות, סיד בשיער, ובגדים מג'וייפים מגואש וממי ספונג'ה. בערב, כולם שבו למנחה וערבית של שבת נקיים, רחוצים, מצוחצחים ומסורקים, ובכלל לא מזכירים את החוליגנים שהיו רק לפני כמה שעות.
זה ערב של חסד. צעירים יפים, מפויסים, משוויצים קמעה בבגדי השבת. את הריבים והעצבים מחליפה לרגע תחושה עדינה של גאווה ושייכות - עשינו משהו. עשינו איזה משהו ביחד.
אני מתגעגעת.

(...ולא, אין באמת מתכון)

להתאקלם

להתאקלם זה:

לזכור את מספר הטלפון האמריקאי בעל פה, ולא לבדוק כל הזמן בפלאפון ולהיראות כמו דביל.

לכתוב את התאריכים הפוך - חודש ואז יום - בלי להתבלבל. בדרך כלל.

להצליח להעביר את הכרטיס של הסאבווי בפעם הראשונה.
בלי להיכשל, להילחץ, לעכב את כולם, להיכשל שוב, להתחיל להזיע, לנסות שוב יותר לאט,
לתת לעצבניים מאחוריך לעבור כי לא נעים, לנסות שוב במקום יותר פנוי, לפתח חרדת ביצוע,
לשקול לקנות אוטו, ואז לגלות שבעצם נגמר הכסף בכרטיס.

לא לאבד אוריינטציה בכניסה לתחנת הסאבווי וביציאה ממנה.
ללכת ישר לרציף הנכון בלי שיטוט לחוץ ומיוזע. בהגעה לרחוב ישר להבין לאיזה כיוון
צריך ללכת, ולא לעמוד חמש דקות בפינת הכביש בניסיון ליישב בין מה שכתוב במפה
לבין שלטי הרחוב המתחבאים.

אפקט הדופלגנגר התמידי שוכך. בהתחלה כל הזמן הייתי רואה אנשים שמזכירים לי לרגע
חברים מהבית. הבלחות כאלה של "היי, הקול שלה נשמע ממש כמו של שלומצי", "הוא הולך
ומחזיק את הגוף כמו מוישה", וסתם הרבה אנשים שאני מסובבת אחריהם את הראש ברחוב
בלי לחשוב בכלל, כי לשנייה אחת משהו בהם הזכיר לי מישהו מוכר. עכשיו זה קורה הרבה
פחות. אני תוהה אם זה בגלל שאני מכירה כבר יותר אנשים וקצת פחות בודדה, או בגלל
שהמוח שלי פשוט התרגל לא לראות את החברים שלי...

ההזמנות באינטרנט יורדות מפעמיים ביום, לפעמיים בשבוע, לפעם בשבוע.
מי ייתן והמגמה תמשיך.

ללמוד להגיד תודה כל דקה כמו אמריקאים. ואמייזינג! סופר אמייזינג!!

העברית של הילדים מתדרדרת. הגדולה עדיין מבינה. היא דורשת ספרים בעברית באותה
מידה כמו אלה באנגלית. אבל כבר קשה לה לשלוף ולייצר את המילים בעצמה. תמיד דיברנו
באנגלית בבית והיא ענתה לנו בעברית. תוך שבוע משהגענו היא עברה ל-100% אנגלית,
ועכשיו כשכן מסכימה לדבר בעברית, אוצר המילים קטן משמעותית. כשהיא התחילה לדבר
באנגלית הרגשתי שנמחק לה חלק מהאישיות. ואז היא התחילה לגשש אם אפשר לקרוא לי
mommy, ולמחוק גם לי חלק מהאישיות.

לאפסן את המזוודה האחרונה בארון... חודשיים, ארבעה חודשים, אולי חצי שנה? אחרי שנחתנו.

ה"גוט שאבעס" כבר מתגלגל יותר על הלשון ולא נתקע בגרון.

להפנים שרק ישראלים ברברים שותים ישר מכוס הקידוש.
פה כל אחד שופך מעט לכוס שלו ושותה משם.

להפוך ליעד תיירותי בקרב החברים מהארץ. להגיד למתארחים שוואללה, חוץ משקדי מרק,
סקוצ'ים נורמליים, כיסויי ראש וקורנפלקס (האמריקאי ממש חד ודוקר!), לא צריך להביא לנו
כלום. אבל הלב עדיין מתכווצץ' כשהם עוזבים.

להתלונן על יוקר המחיה באמריקה!

וברוח זו, שירו איתי, למנגינת הלהיט של חולצות הטי הלבנות החלקות, Hey There Delilah:

היי לך ביזולה / ר. לוי

היי לך, ביזולה, איך הולך בניו יורק סיטי?

התרחקת מפה אלפי מילין, וסתם ככה תהיתי:

מה נשמע?

האם מצאת חנות זולה?

מה את קונה?

היי לך, ביזולה, יש לי עגבניות בשנקל,

ואת בטח מתבאסת כי אין אף פעם עוף בשקל

במבצע

גם לא לכבוד ראש השנה

או חנוכה

אווו יוקר המחיה… אווו יוקר המחיה, אווו ניו יורק כה יקרה… אווו יוקר המחיה...

לך יש ג'אנק בשלל צבעים,

ולי יש ירקות טריים

שלא עולים כמו חצי שכר דירה

תתפנני על אוריאו

פה לכולם יש אבוקדו

שלא מצריך שום מכירת כליה

(כשבעונה)

היי לך, ביזולה, תחזרי מניו יורק סיטי,

את סיפרת לי מה המחירים וכבר מיד חליתי 

איך אפשר

כשפרי וירק כה יקר?

והס מלהזכיר בקר

והגנים אלפי דולר

(זה העיקר)

להגיע

להתחיל חיים במדינה חדשה זה כמו לקנפג טלפון חדש. כולכם בהתלהבות מהגאדג'ט הדנדש, ושכחתם כמה התאמות צריך כדי שהוא אשכרה יהיה שמיש. צריך להגדיר שפות, למצוא את המקלדת שאתם אוהבים, להתקין את האפליקציות ולסדר את אלה שאתם משתמשים בהן הכי הרבה במסך הפתיחה... ואז צריך לקנפג את כל האפליקציות עצמן - להיזכר בסיסמאות, לקבל הרבה קודים חד פעמיים בסמסים, לכבות את הנוטיפיקציות המציקות, לכבות את פיצ'ר הניגון האוטומטי של סרטים בפייסבוק רק אחרי שאחד מביך במיוחד מתנגן לו בקול במשרד (לא שזה קרה לי). צריך להתרגל לגודל ולצורה החדשה, לגלות לאיזה כיס בתיק ובמכנסיים הוא נכנס ומאיזה הוא מתעופף, למצוא צלצול שתשימו לב אליו אבל שלא יעשה לכם התקף לב, ועוד כהנה וכהנה.

גם את החיים צריך לקנפג, רק שזה לוקח הרבה יותר זמן, וזה הרבה יותר קוץ בתחת. ובמקרה דנן, קנפוג החיים כלל קנפוג טלפון בתוכו, למקרה שתהיתם מאיפה ההשראה למטאפורה המפורטת להחריד הזו. לכל מקום צריך להירשם, ויש מלא ניירת שצריך לשלוח לכל מיני מקומות. לכל שירות יש אתר, וצריך יוזר חדש וסיסמא חדשה: פה לפחות 8 תווים ופה מקסימום 6. פה אסור מספרים ופה חובה. פה היוזר הוא המייל, פה צריך להמציא אחד, ופה זה המספר הסידורי על כרטיס הספרייה, רק שהם לא אומרים את זה בשום מקום ואתם צריכים לנחש. אתם שולחים עותקים של תעודות מזהות לכל עבר, מחלקים את מספר כרטיס האשראי לכל מאן דבעי. צריך להזמין שירותי אינטרנט כדי שתוכלו להירשם לכל השירותים באינטרנט. צריך ביטוח רפואי כדי לקבוע לילד תור לרופא, כדי שהוא יוכל למלא את טפסי הבריאות לגן, כדי שהילד יורשה ללכת לגן, כדי שלכם תהיה שנייה של שקט, כדי שתוכלו להתעסק בכל הטופסולוגיה של הרישום לביטוח הרפואי.

חד גדיא, חד גדיא.

---

תנאי המינימום למחייה אנושית בעידן המודרני: מיטה ואינטרנט. לא בהכרח בסדר הזה. כשיש מיטות ואינטרנט אפשר כבר לעבור לדירה החדשה. את כל השאר אפשר להביא אחרי.

מעולם לא ריהטתי בית שלם מאפס. תמיד היה לנו איזה בסיס - דירה מרוהטת חלקית, מתנות חתונה, דברים שחברים ומשפחה מסרו... כשאני קונה משהו, במיוחד כשמדובר בריהוט יקר לבית, אני צריכה לעשות בירורים. איפה משתלם, מה יפה, מה נוח. הפעם זה היה מאוד קשה. אי אפשר לבלות יום בלעשות דוקטורט על כל פריט ופריט. אז מצאנו אנשים שמפנים דירה וקנינו מהם את כל מה שהם לא העבירו במחיר מוזל, על בסיס תמונות בפייסבוק. לגבי כל השאר, היידה לאיקאה ויאללה שיהיה משלוח, בתקווה שזה משתלם.

אבל אני לא יכולה לשחרר ככה לאורך זמן. אחרי שקנינו את הדברים הקריטיים, השקעתי שעות בכל ערב בחיפושים אינטרנטיים על כל השאר. לקח לי שבוע לבחור ולהזמין וילונות, ועד אז קופסאות האיקאה מהמיטות חסמו את מבטי השכנים ואת האור ב-5 לפנות בוקר (ידעתי שיצא משתלם!). הזמנו שולחן וכיסאות מתקפלים בזול, כי קצת שכחנו מהעניין הזה שרוב העולם המערבי יושב על כיסאות ולא רק משתרע על הרצפה. זה היה אחלה לנו (עשינו הרבה פיקניקי ארוחת בוקר וערב), אבל קצת יותר מוזר אם רוצים להזמין אנשים לארוחת שבת. נראה אם אי פעם יהיה לנו צורך להזמין משהו יותר מכובד מכסאות מתקפלים.

את המפתחות פה מכניסים הפוך למנעול, ומסובבים הפוך - כדי לפתוח צריך לסובב לכיוון הנעילה. זה ממש מבלבל! ו-70% מהדלתות שאני מנסה לפתוח, נפתחות בכיוון ההפוך משציפיתי.

בטח יש בזה איזה סימבוליות.

הכול לוקח פי 10 זמן וזה כל כך מתסכל. כל הזמן מחפשים את הידיים והרגליים. כולה ניסיתי לשטוף כלים. אבל צריך למצוא את סבון הכלים, ואיפה הסקוטצ'? אה, הנה הוא. רגע, לא, זה הבשרי. אוקיי, הנה זה. ארג!! למה האמריקאים לא יודעים לייצר סקוצ'ים נורמליים? טוב, נגיד שזה נקי. איפה מתקן ייבוש הכלים? אה, בערימת השקיות בחדר. נוברים נוברים נוברים, מוצאים, אוך, יש על זה קרטון שלא יורד… איפה המספריים? בערימת השקיות השנייה. נוברים נוברים נוברים, הנה המספריים… רגע, מה עשיתי פה בכלל? טוב, אני מתה, אני שנייה הולכת לשתות כוס מים. איפה ה…? אה.

ככה כל היום, עם כל דבר שצריך לעשות. זה מעצבן ומתיש, ובלילה לפני השינה אני מנסה להבין מה לעזאזל עשיתי כל היום הזה, ולמה אני גמורה.

גם לסופר ולאוכל פה צריך להתרגל. אבל זה פוסט (או סדרת פוסטים, או בלוג שלם…) בפני עצמו.

הספרדית שאני שומעת באקראי ברחוב תמיד נשמעת לי כמו עברית.

להיטלטל (ולהתלונן על זה)

התקופה בלי בית הייתה קשה. קשה לתזמן בדיוק את זמן היציאה מהדירה עם זמן הטיסה והמעבר לבית החדש. בית דורש זמן פירוק והרכבה, ובשלבים הסופיים והראשוניים הוא לא באמת מתאים למגורים עם ילדים. לפני הטיסה התארחנו אצל ההורים שלו, ואז אצל ההורים שלי ואז כשנחתנו שם אצל בני דודים שלו… שבועיים וחצי בלי בית.

גם כשמתארחים אצל משפחה קרובה ואוהבת, יש לזה השלכות פרקטיות ונפשיות כשזה נמשך כל כך הרבה זמן. כל כמה ימים מחליפים מיטה, צריך לזכור איפה המתג של האור, באיזה צד הידית של הדלת, איפה השירותים באמצע הלילה, והיכן לעזאזל מתחבא נייר הטואלט בבית הנוכחי. כל מיני צמתי מחשבה קטנים שביום יום מטופלים באוטומט, פתאום צריך לחשוב עליהם בצורה מודעת. זה שואב הרבה יותר זמן וכוחות משהייתי מצפה.

יש גם פחות שליטה על אוכל וזמני ארוחות. ההתניידות יותר מורכבת... כל הצביטות הקטנות האלה, פלוס כמיהה אנושית בסיסית לבית וליציבות - זה מאוד מערער, בתקופה שהיא גם ככה פצצת סטרס.

בקיצור, כיף זה לא.

----

שדות תעופה מציגים איזו מציאות מדומה הזויה של חיי יוקרה וזוהר בחוג הסילון. פרסומות של בנקים שמתמחים בטיפול באנשי עסקים חשובים כמוני, עם פורטפוליו מגוון של השקעות בינלאומיות. בחנויות - שעוני פאטק פיליפ שאני קונה במטרה להוריש לבני, יחד עם השליטה בעסק הנפט המשפחתי, כמובן. במגזינים בכיס כיסא המטוס יש המלצות על הטרנדים האחרונים בתחום תכשיטי היהלומים, וזה מאוד חשוב, שכן אני מקפידה תמיד לרענן את האוסף שלי ולרכוש תכשיטי יהלומים עדכניים מדי עונה.

בעולם האמיתי, לא מראים לנו הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים. העשירים ממדרים את עצמם וחושפים רק טפח במדורי הרכילות. אבל בשדה התעופה, ההזיה היא דמוקרטית ופתוחה לכול. אני יכולה לשוטט בין מוכרני הבשמים, התכשיטים ותיקי הג'יימס בונד מעור בוהק, ואף אחד לא יניד עפעף. אפשר לשבת על הספסל ולדמיין שלצדי סט טרולים תואם ולא תיק גב חבוט של יחידה צבאית כלשהי. ילדיי בלונדיניים וקוסמופוליטיים, אנחנו בדרך לסקי באחוזת החורף שלנו, ועלי להפציר בהאנץ ופלורה הקטנים לא להזניח את אימוני הצ'לו ואת שיעורי הבית בלטינית.

----

חברות תעופה שדופקות את ההזמנה של האוכל הכשר, ועל אף שווידאתם טריליון פעמים בטלפון שלכולכם רשום ארוחה כשרה, אתם שוב מגיעים לצ'ק אין ומגלים שרק לאחד מכם יש. How is that still a thing??

----

טיפים לטיסות עם ילדים קטנים:

1. אל תעשו את זה.
2. לא, ברצינות. אל.
3. שוחד זה נהדר. כשהם לועסים במבה הם לא יכולים לבכות. טוב הם יכולים, אבל פחות בקול. לכו יותר על מגוון מאשר על איכות, או הכי טוב, טוסו מיד אחרי פורים וקחו אתכם את תכולת משלוחי המנות שקיבלתם. אחרי 20 שעות בדרכים, באור המתעתע של הקבינה, פתאום הבננית הזאת נראית הרבה יותר מפתה.
4. די נו באמת, אל תעשו את זה. למה אתם שואלים לעצתי אם אתם סתם הולכים להתעלם?
5. האנץ ופלורה לא עושים סצנות בטיסות. רק אומרת.
6. נכון יש את מסך האינפורמציה עם המפה והמטוס הקטן וכל הפרטים השימושיים כמו מרחק, מהירות טיסה, גובה, טמפרטורה מחוץ למטוס וכו'? אתם תבטיחו לעצמכם שלא תזפזפו לשם כל שנייה לבדוק כמה התקדמתם, כי זה סתם מדכא. ואז תעשו את זה, כי סבל. היי תראו עברנו 47 ק"מ! רק עוד... 8769! יאי...?
7. האנץ ופלורה, בניגוד לילדים שלכם, מבלים את הטיסה בצפייה בסרטי טבע דוקומנטריים ולגימת סודה שלעולם לא נשפכת.
8. יגיע שלב כלשהו בטיסה טרנסאטלנטית שפשוט כולם יבכו בייאוש והיסטריה. אתם, הילדים, האנשים שיושבים לידכם, אולי גם צוות האוויר. תאמינו לי שבשלב כלשהו - אחרי שהמטוס ינחת, אולי כמה ימים אחרי - כולם יירגעו. הילדים ישכחו הכול, ורק לכם תיוותר הטראומה. אולי גם לצוות האוויר.
9. עד שתגררו את עצמכם, טפכם וכל מטלטליכם מהמטוס, דרך בידוק הדרכונים ועד לאיסוף הכבודה, המזוודות שלכם יהיו מהאחרונים על המסוע, מסתובבים שם מיותמים לצד סט מזוודות מנומרות, כמה ארגזי קרטון חבוטים, קיאק, וצ'לו. קצת מלחיץ להיות אחרונים, אבל לפחות זה חוסך את זמן החיפוש.
10. הצ'לו שייך לפלורה והיא משאירה אותו שם בכוונה. ששש! אל תגלו!

לעזוב

יש המון סוגי שלומים.

ארזתי את תכולת הבית לאכסון עד שנחזור, ומצאתי את עצמי אומרת שלום לחפצים.

שלום ל(רוב) הספרים, שאומרים מי אנחנו,  ומי אנחנו רוצים להיות.

שלום לסירים ולצלחות ולכלים של חול ושבת. מקווה שנזכור מי חלבי ומי בשרי.

שלום לצ'צ'קעס על המדפים, שעל כל אחד צריך להחליט אם לשמור או לזרוק, וזה מעייף באופן מפתיע.

שלום לבגדים שאני לובשת רק לעיתים רחוקות, אבל תמיד היו שם כאופציה (וחצי מהם תרמתי אז בכלל שלום).

שלום לצעצועים, שגם את הפחות פופולריים קצת עצוב לסגור בתוך קופסה.

ארזתי וארזתי ופיניתי וארזתי והבית פשוט לא התרוקן.

בהתחלה הקופסאות מסודרות: ספרים, בגדים, כלי מטבח. אז מגיעים לקופסאות שהם שילוב של הדברים הכי שימושיים ואהובים, שדחיתי את האריזה שלהם, והדברים הכי מעצבנים שדחיתי את האריזה שלהם בתקווה שבן הזוג יתעשת וישים אותם בזבל, אך לא (או שזו רק אני?).

ואז בסוף כל הסדר מתפרק, וכל הבא ליד נזרק לקופסאות, כי חלאס צריך לעוף מפה. וגר קלסר עם טוסטר, ומעיל עם מגן מזרן ירבץ.

טיפ לחיים 1: תקנו יותר מסקינטייפ. תמיד צריך עוד.

טיפ לחיים 2: חברים אורזים הרבה יותר יעיל ממך כי אין להם סנטימנטים, והם לא אומרים שלום לכל מסננת שעוברת תחת ידם.

טיפ לחיים 3: חברים שעוזרים באריזות וניקיונות זה חרב פיפיות. הם נותנים מעצמם בלי להניד עפעף, ואז מתבאסים עוד יותר לעזוב אנשים כאלה מדהימים.

יש שלום גם למקומות.

מקומות של הרגל, שגרה והכרח.

זה לא שלא נראה עוד את הפארק הזה בחיים, אבל כשנבקר בו שוב, אנחנו נהיה שונים. כבר לא נתגלגל אליו יחד עם שאר ילדי הגן, מחלקים פלחי פומלה וצ'יריוס, ומיישבים סכסוכי נדנדות ומגלשות. יהיו לנו נדנדות ומגלשות אחרות להסתכסך עליהם עם ילדים שונים, הורים שונים ופומלות(?) שונות.

שלום לרחוב, לסופר, לקופת חולים, לעבודה ולדרך אליה. אפילו הביקורים במשרד הפנים ובביטוח לאומי לפני הנסיעה היו יעילים ונעימים, שגם לביורוקרטיה פה נתגעגע.

שלום לבית שלנו מזה כמעט 4 שנים.

איבדתי את צרור המפתחות שלי ביום אחרי שיצאנו מהדירה כי כבר לא היה עליו כלום, רק מפתח לבית של ההורים, והוא פשוט עף לי מהתיק כי הוא היה כל כך קל. חסר עוגן, כמוני.

ואז יש שלום לאנשים.

יש כל כך הרבה אנשים טובים בחיים שלנו, וקשה, וכבר מתיש, להגיד לכולם שלום. בחודש האחרון בכיתי פעמיים ביום בממוצע. אני מרגישה שאני פורמת את כל החוטים שקושרים אותי לפה. עוד שניה אני עפה, כמו הבלון האדום של אורי, קשורה לקרקע רק בקורי עכביש בהירים ודקים.

ואני פוחדת, כי מי אני בלי החוטים? אני החוטים.

יש חוטים שעשו את שלהם. הם נהדרים, ומאחלים לנו את כל הטוב שבעולם, ואנחנו להם. צריך להזיל דמעה, להגיד שלום, ולפרום.

חלק מהחוטים בכלל לא יודעים שפרמתי אותם,או שלא אכפת להם. בדרך כלל זה בסדר גמור, ולפעמים לי דווקא כן אכפת, מספיק בשביל שנינו. אבל בכל מקרה, את אלה די קל לפרום.

חלק מהחוטים עבים - עבותות, וחבלים שנארגו עם השנים, שנמתחו ונחבטו והשתפשפו. להם אני לא דואגת. גם אם ייפרמו קצת, אפשר לתקן, ואפשר לתחזק עם פלאי האינטרנט.

יש לי גם חוטים חדשים, גבעולים ירוקים ועדינים, ואותם קשה במיוחד לעזוב, כי רק התחלתי לארוג אותם לתוך החיים שלי.

את כל החוטים שאני לא רוצה לפרום, אני צריכה למתוח אל מעבר לים, ולקוות שלא יתפוקקו. העולם של היום הוא לא העולם של לפני 20 שנה. יש מייל ופייסבוק וסקייפ, אבל אני עדיין בוכה. העור נהיה מאוד דק בתקופה הזאת.

ונפרדנו ונפרדנו וארזנו וארזנו ואז... ביטלו לנו את הטיסה. וזה הדבר הכי אנטי קלימטי שיש, לראות שוב את האנשים שאתמול בכית על צווארם ולהגיד אז אה... היי... אנחנו עדיין פה בעצם...

לפחות ניצלנו את הזמן עד תום. עוד כמה ימי כיף בגן, עוד קצת זמן גנוב עם חברים אהובים שלא היה אמור להיות.

וזהו. נקווה שהפעם באמת נטוס, כי אני כבר לא יכולה עם הטלטלות האלה. אני צריכה שיהיו לי מפתחות לשים בצרור.

(ספוילר: טסנו. סיימתי לכתוב לפני שבוע אבל מעלה עכשיו. רילוקיישן די גוזל זמן מסתבר)

דרוש: מבוגר פחות חולה (מפ"ח)

נכון בחורף, כשכל המשפחה חולה, אין באמת מצב להיות חולה בעצמך כי אתה צריך לתפקד?

נכון שזה שיש לו חום, אבל לא מקיא באופן אקטיבי, הוא זה שיחלק תרופות לכולם באמצע הלילה, חרף מחלתו? זה שחש רק חולשה וכאבים הוא זה שירים וינענע וירגיע, כאשר בן הזוג השני צריך לרכז את כל מאמציו בלנשום באופן עצמוני?

ובכן, כעת אישי ואני מעבירים בינינו את האחריות באופן דינמי – כל פעם מישהו אחר הוא המבוגר הפחות חולה (להלן, מפ"ח), ותכלס נמאס לנו. על כן אנחנו מחפשים לרענן את השורות ולגייס מפ"ח שיאייש את התפקיד במשרה מלאה, עד תום החורף ו/או הוצאת השיניים של הביזולון (הוא עוד עובד על הראשונה, אז יש זמן).

דרישות התפקיד: יכולת תפקוד תחת לחץ תוך-גולגולתי מוגבר, היכרות עם מגוון משככי הכאבים לילדים, דבקות במשימה, חיסון שפעת בתוקף.

רכב חובה (לאיסוף הילד מהמסגרת שברוב טמטומכם שלחתם אותו אליה, בתקווה שאולי הוא לא נדבק).

העבודה במשמרות של 23.5 שעות, עם חצי שעה מנוחה שתינתן בזמני הפוגה בהם כל המשפחה מעולפת בו זמנית.

אופק קידום מרהיב, עם פוטנציאל צמיחה לתפקידים הבאים: המבוגר הפחות עייף ("אני יודע שעכשיו רק 4:30, אבל את קמת אליו כל הלילה"), המבוגר הפחות נגעל ("אתה תאכיל אותו מוצקים, ואני לא רוצה לדעת מה אתם עושים שם. תודיע לי כשהוא יודע להשתמש בכפית בלי לדחוף אותה לאוזן"), והמבוגר הפחות חרדתי ("זה בסדר, גם לנועם מהגן הייתה פריחה כזאת. אני רק אלך לבדוק אם טר"מ עוד פתוחים").

המיונים לתפקיד המפ"ח יכללו העמדה מתוזמנת של סירי מרק עוף ושטיפת מזרקי מוקסיפן ונובימול (בונוס לאלה שלא נגעלים מנרות!), החלפת חיתולים, פיג'מות ומצעים בחושך, מציאת טישו (עדיף לא משומש) בזמן מינימלי מכל נקודה בבית, וגיוס בכפייה של סבתות לעבודות טיפול משלימות.

מדובר בתפקיד מאתגר, פיזית ונפשית, ולא מאוד מתגמל. תנאים מחפירים למתאימים! מהרו להגיש מועמדות!

-----

כבר העליתי פוסט על מרק עוף, ואין לי המון מה להוסיף, מעבר לעוד שכלול מתודי שחוסך זמן וכסף.

נכון אמרתי שלא צריך צרור שלם של שמיר ופטרוזיליה על כל סיר? אני מוצאת שצרור של שמיר וצרור פטרוזיליה מספיקים ל-5–6 סירים, אז מדי כמה שבועות אני קונה עשבים, מכינה מהם שקיות תיבול למרק ומאפסנת אותן בפריזר. מוציאים שקיות סנדוויץ', בכל שקית שמים ⅕ או ⅙ צרור פטרוזיליה, ⅕ או ⅙ צרור שמיר, עלה דפנה, 5 גרגרים של פלפל אנגלי ו-5 גרגרי פלפל שחור.

אנחנו מחזיקים סלרי במקרר תמיד, אבל אם אתם לא מאוכלי הסלרי הקבועים, אפשר גם לקנות צרור סלרי ולהוסיף אותו לשקיות.

על שקיות הכנפיים למרק כבר סיפרתי בפוסט הקודם, ויתר הירקות שצריך מחזיקים במזווה או במקרר לפחות שבועיים שלושה (חוץ מקישוא, אבל אם אין, אפשר גם בלעדיו). כך אפשר להעמיד סיר מרק עוף תוך כמה דקות.

המועמדים לתפקיד המבוגר הפחות חולה מוזמנים לאמץ את השיטה.

(בעוד 5 דקות כולכם תהיו מרק)

"הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת"

אתמול שיחקתי עם ביזולית ב"התעמלות". הראיתי לה כל מיני תרגילונים מפילאטיס, התעמלות קרקע ושאר החוגים שעשיתי לאורך השנים, והיא חיקתה אותי. באתי להראות לה פלאנק, והיא אומרת לי, "אמא, הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת." "באמת?" "כן, תראי!" היא אומרת, ועושה (עם טוסיק קצת גבוה, אבל לא נורא :) ).

"והגוף שלי יודע עוד הרבה התעמלותים," היא אומרת, ומתחילה לעשות כל מיני תנועות שונות, שוכבת וכורעת ומניעה, עומדת על הידיים והראש ומניפה רגל באוויר, מביטה בי ומחייכת בגאווה.

נפעמתי, פמיניסטית סנטימנטלית שכמותי.

ברור לה, בגיל שלוש וחצי, כמה חדווה יש בגוף זז, משחק, מתנפנף. אבל אל דאגה, עוד מעט החברה תגיד לה שגוף, בטח של אישה, נמדד על פי צבע, מרקם, נפח וצורה. אובייקט תלת ממדי, כמו חרוט או גליל, מוגדר בצירים y ,x ו-z.

אבל עכשיו היא עדיין מרגישה את היופי בגוף שנע בזמן ומרחב.

יש אמת בקריאה להראות יופי "אמיתי", ולא רק שיבוטים של אותו מודל שדוף ונערי. אבל בעיניי הגוף ראוי לאהבה והערכה קודם כול בשל הדברים הנהדרים שהוא עושה, ורק אחר כך בגלל איך שהוא נראה. הוא סוחב את נפשנו הנוירוטית והצווחנית ממקום למקום, סובל את ההזנחה וההתעללויות הקטנות שהן מנת חלקו יום אחר יום: ישיבה אינסופית על כיסאות, ריצות, נפילות והתכופפויות מוזרות, מלחמות בווירוסים ושאר פולשים, וכל זאת עם מעט מדיי שינה, תחזוקה וירקות ירוקים.

הגוף שלי סחב בשבילי שני ילדים. הוא הקיא אותם מתוכו באופן כואב למדיי, אבל אחרי זמן מה הוא הבריא, וחזרתי (פלוס מינוס...) לשגרת חיי. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל הגוף שלי גם הפיק לילדים הללו אוכל.

אנשים לא קולטים כמה זה טריק מטורף, להניק. זה כמו לצאת לפיקניק, לשכוח את האוכל בבית, ואז מפל שוקולד צומח לך מהפופיק.

לפני שנתיים חזרתי לאומנויות הלחימה, אותן זנחתי מאז התיכון. והגוף זוכר.

הוא זז, ומתאמן, ובאמת משתפר עם הזמן. אני לומדת לכבות את המוח, לא לחשוב בצורה מודעת על כל הדגשים. רק לעשות פעם ועוד פעם ולסמוך על הגוף, כי הגוף שלי כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

איך זה נעים להתחמם ולהרגיש את החוליות מתרווחות בגב, את השרירים המקוצרים ברגליים מתמתחים ומתארכים.

איזה סיפוק זה להבין איך הגוף עובד. לתרגל איזה מהלך, ואז להבין פתאום שצריך להרפות פה או להישען קצת יותר או לכופף טיפה שם, והנה הפעם זה הצליח.

כמה משחרר זה, לזוז ולבעוט, להרכיב תנועה לתנועה בהתחלה בהיסוס ובלבול, ועם הזמן, בביטחון וכוח.

כמה זה משמח לראות נשים מבוגרות ממני בעשור, שניים ויותר, עושות את אותן תנועות כמוני, רק ששנות התרגול שייפו אותן ועשו אותן זורמות, מדויקות, וזוהרות בעוצמה שלהן.

איך אפשר להשוות בכלל יופי כזה של תנועה במרחב ובזמן ליופי שנוצר בפוטושופ וכלוא בשני ממדים של שערי עיתונים ושלטי חוצות באיילון.

ומתברר שהבת שלי כבר יודעת את כל המניפסט הזה. היא יודעת כמה כיף זה להתפתל על השטיח ולהשתטח על הספה ולצחוק ולעשות פרצופים ולהגיד שטויות תוך כדי. הגוף שלה כבר יודע את ההתעמלות הזאת.

(שוב לא נותנת להיעדר מתכון לעכב אותי. עם קוראי שכן אכפת להם ממתכונים סליחה)