עוגיות ברמות

מזל טוב! הגיע אוגוסט. חודש אבל להורים העובדים. סוף סוף אנחנו זוכים להכיר באופן אישי את הזאטוטים, שעד כה שמענו עליהם רק מסיפורים, כשהם מלווים את אמא או את אבא למשרד. לרוב מדובר באקט נואש, אחד לפני אחרון, לאחר שהקייטנות נגמרו, סבא וסבתא התפטרו, והדודים בקיבוץ נסעו לטורקיה. למקרה שתהיתם האקט הנואש האחרון הוא צפייה בלתי מבוקרת בטלויזיה, וסגירת הפלאפון תוך הוראה שאם יש בכך צורך, שפשוט יתקשרו ישירות למד"א. 

לנו עוד אין ילדים, וכשאני רואה את זיק הטירוף והייאוש בעיניים של חברי למשרד אני תוהה איך לעזאזל אני אצליח להתמודד כשיהיו. אולי עד אז יקצרו את החופש הגדול?

אחת ההצעות לשעשוע הילדים בחופש היא התעסקות במטבח. לו היה לכם שקל על כל כתבה שהמליצה להכין איתם עוגיות ייתכן שכבר היה בידיכם מספיק כסף כדי לשלוח את כולם למחזור אוגוסט בקייטנה. ובכן, גם אני אציע לכם להכין איתם עוגיות, אבל לא סתם עוגיות. כשהקשבתי לפרק האחרון של מאסטר שף (אני פותחת את התוכנית בחלון בראוזר ומאזינה לה בזמן שאני עושה דברים אחרים במחשב. כך שזה לא לגמרי מביך להודות בזה, נכון?), שף כלשהו (שזוכה לכל כך הרבה חשיפה בתקשורת ששמו עצמו נעשה קלישאה, ולכן נקרא לו א.ש.), תיאר קובה בסינייה כ"קובה שלא משעבד נשים". חשבתי לעצמי שזהו תיאור נהדר לעוגיות שתכף אציג בפניכם: עוגיות שמשעבדות ילדים. השאירו את הילדים עם כמה גושי בצק, והסבירו להם בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שאל להם להתקשר אליכם עד שיסיימו להכין את כל הוריאציות של העוגיות המוזכרות להלן, כולל נקיון ושטיפת כלים. זה לגמרי יעבוד נכון? 

אמרתי לכם כבר שאין לי עוד ילדים?

הרבה אנשים מגיעים אלי לבלוג בחיפוש אחר רעיונות חדשים למאפים על בסיס שמן. לעיתים קרובות אפשר לגוון מתכון בסיסי, עם רק כמה תוספות קטנות, או עם שינויים בצורה או בטכניקה. אז לכבוד השעמום של אוגוסט, קבלו מתכון אחד (שלמעשה כבר הבאתי פה בעבר) וחמישה וריאציות ברמות קושי שונות - מהקל וכמעט חסר ההתעסקות, עד למסובך אך מגניב ביותר, שיעסיק ילדים (או בלוגרים עייפים) במשך כמות זמן נכבדת. 

כדי להקל על ההבנה יש פה מדריך מצולם להכנת העוגיות השונות. יצירת המדריך המצולם הזה הקלה עלי את ההבנה שכנראה לעולם לא אצור עוד מדריכים מצולמים. זה מעצבן, קוטע את הזרימה של הבישול, מלכלך את המצלמה, וככל הנראה נועד רק לבלוגרים עם צלם צמוד, או סתם לאנשים שיותר מוצלחים ממני בחלוקת קשב ושמירה על נקיון וסדר. אז סליחה מראש על האיכות הצילום המעורבת, ובואו נתחיל, יש הרבה עבודה לפנינו.

מתחילים בלהכין את הבצק. אתם יכולים להכין את המתכון שאצרף בסוף הפוסט, או כל מתכון אחר לחיתוכיות שאתם אוהבים. 

כבר פה יש לכם את נקודת יציאה מס' 1: אפשר להכין מהבצק הזה את חיתוכיות הריבה המוכרות והאהובות (רק בלי המרגרינה!). לא צריך להתעסק עם רידוד או עם חותכנים. פשוט משטחים 2/3 מהבצק בתבנית בינונית, מורחים מעל כמה כפות ריבה, מפוררים מעל את יתר הבצק, ואופים 20-30 דקות, עד שהפירורים מזהיבים מעט. שימו לב, המתכון שבסוף הפוסט מנפק די הרבה בצק, אז אם אתם מכינים ממנו רק חיתוכיות ריבה אתם עשויים להזדקק ל-2 תבניות. 

הידד! יש לנו חיתוכיות ריבה:

אבל חיתוכיות ריבה זה לעצלנים (או סתם לאנשים שפויים שרוצים לבלות 10 דקות ולא 45 דקות בהכנת הקינוח). אנחנו נמשיך לפסגות גבוהות הרבה יותר בעולם העוגיות.

רוצים בצק ב-2 צבעים? בטח שרוצים! כדי לקבל בצק בצבע חום, מערבבים/לשים 1-2 כפות קקאו לתוך חצי מהבצק. עכשיו יש לנו בצק עוגיות בחום ובלבן, ואפשר להתחיל לעבוד. 

מרדדים את הבצק:

והופ! יש לנו כבר את נקודת יציאה מס' 2: אפשר לקרוץ צורות מהבצק המרודד עם חותכנים וליצור עוגיות בצורות ובצבעים. כמו אלה:

(אמרתי הופ עם סימן קריאה. מה עובר עלי? )
יש פה גם את נקודת יציאה מס' 2: קורצים צורות, פרח באופן מסורתי, עושים לחצי חור באמצע, אופים, ומכינים סנדויצ'ים עם כחצי כפית ריבה (או ממרח שוקולד, או ממרח נוגט, או חלבה...). כמו אלה:

קיבלנו עוגיות פרח ריבה ללא מרגרינה! היאח! (לא, אני לא מעשנת משהו, עוגיות פשוט משמחות אותי טוב?)
אבל עוגיות בצורות זה קטן עלינו. אנחנו ממשיכים לכבוש פסגות אתגריות הרבה יותר.
יש לנו בצק ב-2 צבעים נכון? אז מרדדים אותם ל-2 עלים של בצק ב-2 צבעים, ומניחים אותם אחד על השני. מיישרים קצוות ומקבלים עלה, קצת יותר עבה שחלקו העליות לבן והתחתון שחור (או להיפך).

מפה אפשר להמשיך ל-2 כיוונים. נתחיל עם הפשוט יותר - עוגיות ספירלה. לוקחים את העלה הדו צדדי ומגלגלים. ככה:

עד שמקבלים גליל שלם:

מעבירים את הגליל החמוד שלנו להצטננות במקרר או במקפיא כ-10 דקות, כדי שלא נמעך אותו כשנפרוס אותו. לאחר הקירור פורסים בזהירות עם סכין חדה ככה:

וקיבלנו עוגיות ספירלה לתפארת, שנראות ככה:

מגניב נכון?
ולבסוף... האם אתם מוכנים??
(כן!)
לחגורה השחורה!!
(כן!!)
של העוגיות???
(כן!!!!)
טוב, טוב, נכין עוגיות שחמט. מה אתם צועקים?
חוזרים לעלה הדו צדדי שלנו, וחוצים אותנו לכמה חלקים, אני חתכתי אותו ל-4:

עורמים את חתיכות עלה הבצק שלנו לבלוק:

מיישרים את הצדדים...

ומעבירים לקירור של כ-10 דקות. 
לאחר הקירור פורסים את הבלוק לפרוסות לאורך:

עכשיו מגיע השלב הקצת מסובך. שימו לב לפרוסות שלכם - יש לכם חום בלמטה ולבן בלמעלה. לוקחים פרוסה ומניחים אותה לפניכם. לוקחים עוד פרוסה ומניחים מעל, רק עם הצבעים לכיוון ההפוך, ככה:

ממשיכים לערום פרוסות כשכל פעם הופכים צד, עד שמקבלים בלוק כזה:

למעשה, סביר שיהיו לכם מספיק פרוסות כדי להכין שני בלוקים:

לי יצא בלוק אחד של 4 פרוסות ובלוק אחד של 6 (כי לא בדיוק פרסתי את הפרוסות ברוחב אחיד). נותנים לבלוקים כמה מעיכות קלות, שידבקו, ומעבירים את הבלוקים המוכנים לקירור של כ-10 דקות. לאחר הקירור פורסים בזהירות, כמו שפרסנו את הספירלות. שכחתי לצלם פה אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון. קבלו במקום תמונה של העוגיות נאפות בתנור:

 לבסוף תקבלו עוגיות שנראות כמו לוחות שחמט קטנים:

חבריכם לא יבינו איך לעזאזל עשיתם אותם. באמת. היו לנו כמה דיונים מאוד משעשעים בהם כמה חברים, כולל סטודנטים להנדסה, ניסו לשחזר את התהליך, ללא הועיל.


לסיכום, קבלו תמונה קבוצתית (לצערי החיתוכיות נעדרו מהתמונה עקב שילוב של שיכחה וחוסר מקום בצלחת):

אוו...
אז מה היה לנו פה? חיתוכיות ריבה ופירורים, עוגיות בצורות ובצבעים, עוגיות פרח ריבה, עוגיות ספירלה, ועוגיות שחמט מגניבות בטירוף. כולם פרווה, על בסיס שמן, ללא חמאה או מרגרינה, וכולם מאותו המתכון. אני בטוחה שאתם, קוראי היקרים תוכלו לחשוב על עוד שלל גיוונים שאפשר לבצע עם הבצק הורסטילי (יש לזה מילה בעברית תקינה?) הזה.
רק אזהרה, אם אתם מכינים את הבצק יום לפני ושומרים אותו במקרר ללילה השמן נפרד מעט מהבצק. זה לא סוף העולם ואפשר ללוש אותו חזרה, אבל התעסקות יתר בבצק לא עושה טוב לעוגיות. לכן, עדיף להכין את הבצק סמוך יחסית לזמן הקריצה והאפייה, או לשמור אותו בפריזר.


יאללה. אני זזה לנקות את המצלמה. 
הנה המתכון:


חיתוכיות פרווה

מתוך: The Complete American Jewish Cookbook
עלות: כ-6 שקלים
כמות: כ-60 עוגיות, תלוי בגודל כמובן.

מרכיבים:
4 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
2 ביצים
3/4 כוס שמן
1/4 כוס מים (אמא שלי מחליפה את המים במיץ תפוזים לגיוון)
1 כוס סוכר
גרידה מלימון אחד (אפשר לוותר אם אין לכם)
2 כפיות מיץ לימון
1 כפית תמצית וניל

הוראות הכנה:
מערבבים את הקמח, אבקת האפייה והמלח.
מוסיפים את יתר המרכיבים ומערבבים רק עד שהתערובת אחידה וחלקה. אפשר לעשות את זה ביד או במיקסר.
מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעובי של כחצי ס"מ, קורצים צורות מהבצק עם חותכנים, ומקשטים בסוכריות אם רוצים. או מכינים עוגיות באחד מהוריאציות האחרות שהזכרתי פה בפוסט.
מניחים בזהירות את העוגיות בתבנית משומנת ואופים בחום בינוני, 180 מעלות, 10-15 דקות (תלוי בתנור שלכם). שימו לב להפוך את התבניות באמצע האפייה (לסובב כל אחת ולהפוך בין התבנית העליונה לתחתונה) כדי שהעוגיות תאפינה באופן אחיד.

על ירקות זולים וכרוב צלוי

בפוסט הקודם הזכרתי פירות עונתיים - רובנו כבר יודעים שזול ובריא יותר לקנות פירות וירקות בשיא עונתם. אבל יש גם פירות ובעיקר ירקות שכמעט תמיד ניתן לקנות ובזול, לרוב בזול יותר מאשר הפירות והירקות העונתיים, מה שמתקשר לנושא העיקרי של הפוסט הקודם - מוּדעוּת. ברגע שתתחילו להסתכל מסביב כשאתם קונים, ובאמת לשים לב ולזכור את המחירים, תוכלו לזהות אילו פירות וירקות שווה יותר לקנות.

אלה הירקות שאני שמתי לב אליהם כזולים ביותר, ושהמחיר שלהם גם יחסית יציב:

מלפפונים

גזר

עגבניות

חצילים

תפוחי אדמה

כרוב

בצל

רק מהרשימה הזאת ומכמה מוצרי יסוד בסיסיים אפשר להכין מגוון ענק של מתכונים בכלום כסף: מרקים, כל מיני סלטים, מוקפץ, אנטיפסטי, ממולאים, פשטידות... דמיינו לעצמכם אירוח קליל עם מרק ירקות, סלט כרוב וסלט חצילים, פשטידת בצל וכמה רבעי פיתות. נשמע חביב, עולה גרושים. 

הרשימה הזו מגבילה? אכן. היא מגבילה גם אותי. לא כיף להצטמצם ל-7 ירקות בלבד. להלן הירקות שנחשבים אצלי ברמה שניה. יקרים קצת מקודמיהם, קצת פחות יציבים במחיר, אבל עדיין אפשר לסמוך על רובם שיהיו זמינים בעלות סבירה: 

קישואים
חסה

סלק

בטטה

דלורית

עשבי תיבול בסיסיים (פטרוזיליה, נענע, כוסברה, שמיר...)

פלפלים (נתון לשינוי בין צבעי אז צריך לשים לב לא להתאהב בצבע מסויים)

תפוחים מסויימים (לא זנים פלצניים ונפלאים כמו פינק ליידי, הפושטים)

תפוזים

אני לא אומרת שאלה הירקות והפירות היחידים שמי שרוצה לחסוך צריך לקנות. ממש לא. לא כיף להעביר את החיים בתודעת יתר של הגבלה וצמצום. חוץ מזה שבפועל, ההוצאות הגדולות שלנו גם ככה לא באים ממחלקת הפירות והירקות, אלא ממחלקת החטיפים, הבשר, והקפואים (הוי מחלקת הקפואים... המקום הנפלא בו חבילה אחת של שניצל צמחי תעלה יותר מכל הפירות והירקות שלכם לשבוע).

אני מנסה רק להגיד 2 דברים:

1. מי שצריך ממש לצמצם ולחתוך עלויות יכול לדהתמקד ברשימה מצומצמת וזולה של פירות וירקות ולאכול בסדר גמור.

2. אתם יכולים ליישם את הידע הזה בצורה נקודתית ונבונה. נתבקשתם להביא פשטידה? כנראה שפשטידת קישואים תעלה לכם פחות מפשטידת ברוקולי. סלט? סלט כרוב יצא יותר זול מסלט תירס.


אפרופו ירקות בזול, עוד מישהו שם לב שמחיר הירקות ירד לאחרונה? שמתי לב שמחיר הבטטות, הדלורית, הפלפלים והקישואים הוא זול הרבה יותר ממה שהיה לפני כמה חודשים. זה עניין של הקיץ? של תנודות שוק? היעדר ביקוש עקב מעבר מאסיבי של הצרכנים לאוהלים ברוטשילד ללא מטבח מצוייד? גם בגלובס התייחסו לתופעה, מה חבל שזו ירידה קטנה בתוך שלל עליות מחירים שהם מצאו. ושימו לב למסקנות הכי מדכאות בכתבה - אמנם מחיר של הקוטג' ירד, אבל מסתבר שהמחירים של יתר מוצרי החלב עלו גם עלו.
גררר. 
נראה לי שיש לנו עוד דבר או שתיים ללמוד על מחאות צרכנים אפקטיביות.


הנה מתכון כדי להפיג מעט את העצבים. אוכל פשוט וזול, אולי אפילו אוכל לעניים - כרוב. בסך הכל אופים פלחי כרוב בתנור, עם טיבול מינימליסטי של מעט לימון ושמן זית, אבל האפייה מוציאה מהכרוב מתיקות מפתיעה. יש שיטענו שזה מתכון לחורף, שכן לא כיף להדליק את התנור במזג אויר הנוכחי, אבל מצד שני, כשהכרוב כבר אפוי אפשר לאכול אותו בטמפרטורת החדר, או אפילו קר, ישירות מהמקרר. בסך הכל מדובר באחלה תוספת של ירק לארוחה או נשנוש בריא, שפשוט עד כדי גיכוח להכנה.


כרוב צלוי עם לימון
מבוסס על: מתכון מהבלוג Casual Kitchen
עלות: כ-6 ש"ח
כמות: יספיק כתוספת לכ-8 אנשים.


1 כרוב קטן
2 כפות שמן זית
2 כפות מיץ לימון
1/4 כפית מלח
פלפל שחור גרוס

חוצים את הכרוב ופורסים כל חצי לכ-6 פרוסות.
מסדרים את הפרוסות בתבנית גדולה (או 2 תבניות גדולות) כשהן חופפות מעט.
מטפטפים מעל את שמן הזית ואת מיץ הלימון, מפזרים מעל את המלח, וגורסים מעל הכל מעט פלפל.
אופים בחום בינוני, 180 מעלות במשך 30-40 דקות עד שהכרוב מתרכך מעט, אבל לא נהיה סמרטוטי לגמרי (פה ושם השכבה החיצונית תתייבש ותשחים, זה בסדר). 
אוכלים חם, קר, או בטמפרטורת החדר, תוך התפעלות ממתיקותו הטבעית והמפתיעה של הכרוב שלכם.

כרוב משתזף בשמש

איזה יפה אתה כרוב מתוק שלי!

מודעות וסלט מלון מרהיב

לפני כמה שבועות קיבלתי תגובה על אחד הפוסטים ממשהי שביקשה קצת מידע בסיסי ופשוט. איך נכנסים בכלל לכל העולם הזה של צמצום עלויות באוכל? איך יודעים מה זול? מתי העונה? איך משווים מחירים? או אז ישבתי במשך שעתיים וכתבתי תגובה שאליה ניסיתי לדחוס כל מה שלמדתי עד כה על אוכל זול. הדבר הכי חשוב זה מודעות, טענתי אז, ואני עדיין מסכימה עם עצמי (מאוד מבלבל לא להסכים עם עצמך).
אני רוצה להרחיב על הנושא הזה, כי "מודעות" נהייתה אחת מהקלישאות הניו אייג'יות האלה שמשמעותה נשחקה מרוב שימוש. כשאני אומרת מודעות בהקשר הזה, אני מתכוונת למשהו מאוד קונקרטי: דעו כמה כל דבר עולה.
מה? את רוצה שנשנן את רשימת המחירים של כל המוצרים בסופר, אתם שואלים את עצמכם?
אז בפשטות, כן. זה יעזור מאוד. הבעיה היא שלרובנו יש דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלנו. כמו לצפות במאסטר שף או להביט בצבע שמתייבש. חוץ מזה, שינון פשוט שכזה לא ממש יעזור לכם, כי המחירים משתנים.
אז איך עושים את זה?


קודם כל, כשאתם עושים קניות, דעו כמה כל דבר שאתם מכניסים לעגלה עולה. כל דבר. אם לא מסומן על זה מחיר, חפשו את הסימון על המדף. אם אין, אל תקנו (באמת!). אם אתם קונים פירות או ירקות במשקל, נסו להעריך מה המשקל שקניתם ומה יהיה המחיר הסופי. עברו על החשבונית בסיום הקנייה ובדקו עד כמה הייתם קרובים. אפשר גם לנסות לשים לב תוך כדי התשלום בקופה, אבל היכולת לעשות זאת תוך כדי ריקון העגלה מצד אחד, ואריזה בשקיות מצד שני דורשת יכולת חלוקת קשב די גבוהה (חוץ מזה שבזמן הזה אתם צריכים לפקוח עין גם על המוצרים שבמבצע - האם באמת נתנו לכם את ההנחה שהבטיחו לכם? האם הסכום ירד מהחשבונית? האם צריך ללכת לקופה הראשית בשביל זה? וכו' וכו').
ברגע שאתם מתחילים לשים לב כמה כל דבר עולה, פתאום תקבלו תמונה הרבה יותר ברורה של הוצאות האוכל שלכם, ותתחילו להבין איך אפשר לצמצם. אתם קונים הרבה אוכל מוכן קפוא, כמו שניצלים או טבעול? אולי הרבה יוגורטים ומעדנים בטעמים שונים ומשונים? אולי בשר יקר? אולי סתם מוצרים שאתם לא צריכים אבל הם היו במבצע? כשיודעים לאן הכסף הולך אפשר להתחיל לתקן.

השלב הבא בתהליך המודעות הוא לנסוע להודו ולהצטרף למנזר. סתם. השלב הבא בתהליך המודעות הוא להסתכל קצת מסביב על המחירים, גם על מוצרים שלא תכננתם בהכרח לקנות. אולי יש מוצרים זולים חדשים שתשמחו לשלב בתפריט? אולי תכננתם לקנות ירכי עוף, אבל אם תסתכלו שנייה הצידה תגלו שדווקא שוקי הודו זולים השבוע? אולי תכננתם לקנות בטטות למרק כתום אבל דווקא הדלורית במבצע עכשיו? הכי קל לעשות השוואות כאלה במקומות בהם המחירים מסומנים בגדול, כמו באיזור הפירות והירקות, ובקצבייה. אבל אני גם מוצאת את עצמי סורקת את מדפי השימורים או הקטניות מדי פעם, סתם כדי לגוון ולראות אם יש איזה מוצר משתלם שטרם גיליתי. 
היתרון הבולט לפיתוח המודעות הזו היא שברגע שאתם מתחילים לזכור מה המחירים של מוצרים שונים, אתם יכולים לתכנן מראש את התפריט שלכם כך שיתבסס על מוצרים זולים יותר. גיליתם שבוע שעבר שהמלונים זולים אבל האפרסקים עדיין די יקרים? אפשר לתכנן מראש להגיש סורבה מלון במקום עוגת אפרסקים. שמתם לב שדג סול נוטה להיות יותר זול מנסיכת הנילוס? התחילו לשוטט באינטרנט ולחפש מתכונים בהתאם.


מודעות. זה שם המשחק.

סמל התנועה למודעות בקנייה

בביקורי בסופר בשבועות האחרונים גיליתי שאמנם חם ומגעיל בחוץ, אבל מחירי פירות הקיץ עדיין לא להיט. אפרסקים, שזיפים, משמשים... כולם היו מעל 10 ש"ח לקילו בביקורי האחרונים. יוצא הדופן המובהק הוא המלון. המלונים היו בסביבות ה-3 ש"ח לקילו בפעם האחרונה שבדקתי, והמלון שרכשתי היה מתוק ונפלא => חייבים להכין משהו עם מלון לבלוג. תכננתי להכין את מרק המלון של אחותי, אבל אז מתכון מעניין ולא שגרתי שהתחבא בתחתית תיקיית המתכונים, צד את עיני. למזלי, היו לי כמעט את כל המרכיבים בבית אז החלטתי לנסות. הקפצתי, חתכתי, סידרתי את כל המרכיבים בתבנית פאי לבנה ופתאום נגלה לי פסיפס צבעוני שכולו שיר הלל לקיץ. ורוד-סגול עז מהבצל הסגול, ירוק מהמלפפון והנענע, כתום מהמלון, לבן ושחור מהפטה והפלפל השחור. פלטת הטעמים של הסלט גם רחבה - מתיקות מהמלון, רעננות מהמלפפון והנענע, מליחות מהפטה, חמיצות מהלימון, חריפות מהפלפל... בכל ביס מקבלים שילוב אחר של טעמים שמתחברים, באופן מפתיע, בהרמוניה מאוד יפה. באמת סלט מרהיב ביופיו ובטעמיו. זה היה אחד מהמנות שנטרפו שניות לאחר סיום הצילומים.
הסלט, בנוסף לכל, גם קל להכנה. מקפיצים את הבצל, קולים את האגוזים, חותכים, מפזרים ומגישים.
נראה לי שיהיה מאוד כיף להגיש סלט כזה בפיקניק סטייליסטי, או סתם לחברים על המרפסת.


סלט מלון ופטה
מבוסס על: מתכון מהבלוג Sippity Sup עם כמה שינויים שלי
עלות: כ-13 ש"ח
כמות: 6-8 מנות


מרכיבים:
1 בצל סגול
1 כף שמן
מעט אגוזי מלך (1/4 כוס בערך)

1 מלון קטן עד בינוני (עדיף כתום, בשביל היופי)

2 מלפפונים

חופן עלי נענע (עלים מ-8 גבעולים בערך)

מיץ מלימון אחד

100 גרם גבינה בולגרית או גבינת פטה
פלפל שחור גרוס


הוראות הכנה:
פורסים את הבצל לחצאי טבעות דקות, מחממים מחבת עם השמן ומקפיצים במשך כ-3 דקות. אנחנו לא רוצים להזהיב את הבצל, רק לרכך ולהמתיק אותו קצת (ולתת לו צבע ורוד סגול יפהפה).
בינתיים, קוצצים גס את אגוזי המלך.
כשהבצל מוכן מעבירים אותו לכלי אחר שיתקרר, ומעבירים את אגוזי המלך למחבת לקלייה של 2-3 דקות. פה לא כדאי לעשות משהו אחר תוך כדי. אגוזים עוברים מקלויים לפחמניים מאוד מהר. שומרים את האגוזים הקלויים בצד.
חותכים את המלון לחצי, מקלפים מכל חצי את הקליפה עם סכין, פורסים לפלחים, וחותכים כל פלח לחצי (או שתחתכו איך שבא לכם. זה לא באמת קריטי).
פורסים את המלפפון לעיגולים דקים, קוצצים את הנענע, מעבירים את שניהם לקערה ושופכים/סוחטים מעל את מיץ הלימון. כשהבצל המוקפץ מתקרר, מוסיפים גם אותו לקערה ומערבבים בעדינות.
מרכיבים את הסלט: מסדרים על תבנית הגשה (רצוי רחבה ובהירה, כדי שהצבעים יבלטו) את פרוסות המלון. מעל מפזרים את תערובת המלפפונים והבצל. מפוררים מעל את הפטה, מפזרים את אגוזי המלח, וגורסים מעל הכל פלפל שחור.

סלמי שולטטטטת

יש בי ערבוב מאוד משונה של גבוה ונמוך בחיבתי לאוכל. מצד אחד, אני אוהבת אוכל מורכב, מיוחד ומעניין שמאתגר את החיך. אני (אוהבת לחשוב שאני) מזהה ויודעת להעריך חומרי גלם איכותיים.
מצד שני, אני אוהבת כמה דברים כל כך נמוכים - פרוסטינג מקופסא. סוכריות עם צבעי מאכל זרחניים. סלמי מכל הסוגים (האלה שאנשים מצקצקים עליהם בלשון ואומרים "את יודעת ששמים בזה את *כל* השאריות של הפרה?!"), ועוד כהנה וכהנה.
אז לאלה מכם שחושבים שסלמי ופסטרמה הם מעשה השטן, עשו לעצמכם טובה ודלגו על הפוסט הזה. הלאה פודיז. אנחנו מדברים היום על אוכל נמוך (אבל טעים!).


מישהו כאן חווה את חוויית הדלי היהודי-אמריקאי? מדובר במעדניות מסורתיות המציעות שלל בשרים מעושנים ומיושנים, סלטים ואוכל מוכן לקחת הביתה, לרוב מהז'אנר האשכנזי המסורתי כמו קוגל, ומרק קניידלעך. בביקורינו בניו יורק אצל סבא וסבתא, תמיד היינו עושים לפחות ארוחת צהרים אחת בדלי השכונתי, תמיד באותו התפריט. שני משולשי סנדוויץ מלחם שיפון (פעם אחת ניסיתי להזמין לחם לבן ותקעו בי מבט של "מה את גויה?") מלאים עד להתפקע בבשר פרוס דק -לשון, האהוב עלי, אם היה להם, אם לא אז קורנד ביף או פסטרמי (מבשר! לא עוף או הודו). בראש כל משולש סנדוויץ' תקעו קיסם עם צילופן צבעוני בקצה, בניסיון נואש אך חינני למנוע התמוטטות, ולצד הסנדוויץ', מלפפון חמוץ שמנמן ומגובשש. 
<הפסקת ריור קצרה>

אוקי. אפשר להמשיך. ובכן, המתכון של היום הוא קלאסיקה מודרנית של יהודי הגאלדענע מדינה. מתכון שרק יהודים אמריקאיים, חובבי מעדניות הדלי, היו יכולים להמציא - דלי רול. 
דלי רול (זה? זו?) רולדה של פרוסות נקניק, פסטרמה וכדומה, עטופים בבצק, עם רטבים מתוקים ופיקנטיים. סוג של סנדוויץ' קולקטיבי אפוי. הדלי רול הוא אופנה קולינרית חדשה יחסית שתפסה חזק, וכיום מככבת כמתאבן או כעיקרית בארוחות שבת בכל רחבי ארה"ב. כמובן שלכל בעלבוסטה אמריקאית טובה יש גרסא משלה. יש שמורחות בחרדל, יש שמוסיפות קטשופ, מיונז, או טריאקי. יודעי ח"ן מוסיפים גם אקסטרות כמו בצל מטוגן, או פירה. הגרסא המקורית היא עם בצק עלים, אבל בגרסא שלי, כדי להוריד עלויות (ולהעלות את הסיכוי שהאורחים שבדיאטה ל"ע יסכימו לגעת בזה), אני מחליפה אותו בבצק שמרים. 
דלי רול זה אחלה דרך להאכיל הרבה אנשים די בזול. לא צריך כמות גדולה של בשרים מכיוון שלבשרים מעושנים יש טעם חזק ודומיננטי. בנוסף, לא צריך להשקיע בנקניק או פסטרמה איכותיים במיוחד כדי שזה יצא טעים. לכו למעדנייה ושאלו אותם מה הנקניקים הכי זולים שלהם, אל תתביישו (ואם מישהו פה אומר איכס כרגע כנראה שהוא היה צריך להפסיק לקרוא כשאמרתי בהתחלה...). 
כל הסיפור הזה של הדלי רול אולי ישמע קצת מוזר לחלקכם, אבל סמכו עלי. כדאי לנסות.

דלי רול

מבוסס על: הבצק מבוסס על המתכון ל"בצקיצי" עם קצת שינויים, היתר- אינטרפרטציה שלי למתכון מוכר

עלות: כ-20 ש"ח

כמות: 2 מאפים, יספיק לכ-8 אנשים לפחות כמנה עיקרית בלעדית, יספיק ל-16 כמתאבן או כמנה עיקרית נוספת.

מרכיבים:

לבצק-

3 כוסות קמח

3 כפות שמן

2 כפות סוכר

1 כפית מלח

3/4 כף שמרים

קצת פחות מכוס מים 

בטטה גדולה

300 גרם סלמי, פסטרמה או שילוב ביניהם

חרדל

רוטב צ'ילי מתוק

אופציונאלי-

ביצה טרופה להברשה

שומשום או פרג לפיזור

הוראות הכנה:

מכינים את הבצק- מערבבים את כל המרכיבים היבשים בקערה גדולה ומוסיפים בהדרגה את המים עד לקבלת בצק אחיד ולא דביק מדי. לשים 3-5 דקות, מעבירים לקערה, מכסים, ומתפיחים עד להכפלת הנפח, כשעה.

בזמן שמחכים לבצק לתפוח, מקלפים את הבטטה, חותכים לכמה חתיכות, מעבירים לסיר עם מים ומבשלים עד שהבטטה רכה (כ-20 דקות). כשהבטטה מוכנה שולפים אותה מהמים (את מי הבישול אפשר להוסיף למרק, חבל לזרוק) ומועכים למחית. 

כשהבצק מוכן מחלקים אותו ל-2. מרדדים כל חלק לעלה שרוחבו קצת פחות מרוחב תבנית האפייה שלכם.

מורחים על כל עלה חרדל וצ'ילי מתוק לפי הטעם (אני משתמשת בכפית וכף מכל אחד, בהתאמה), חצי מהבטטה המעוכה, ומסדרים מעל חצי מהסלמי כך שיכסה את העלה באופן פחות או יותר אחיד.

מגלגלים כל עלה לרולדה, מעבירים אותם בזהירות לתבנית אפייה ומקפלים את הקצוות כלפי מטה (כדי שהמילוי לא יברח החוצה). מורחים על הרולדות ביצה טרופה ומפזרים שומשום או פרג, אם רוצים.

אופים בחום בינוני (180 מעלות) עד שהבצק מזהיב, בערך חצי שעה (תלוי בתנור).

מגישים חם או חמים, כמתאבן או כעיקרית.

צבי הנינג'ה כמודל כלכללי-גסטרונומי, האמנם?

בילדותי חיבבתי מאוד את צבי הנינג'ה. הייתי צופה בתוכנית באדיקות באנגלית ובעברית, ניהלתי קרבות יומיומיים בשרדר וקרנג לצד חברי, ושיחקתי בכל הזדמנות עם בובות צבי הנינג'ה האהובות שלי (בתגבורן האדיב של כמה ברביות. מה לעשות שהיו לי רק שני צבי נינג'ה?).

צב הנינג'ה האהוב עלי היה דונטלו, הסגול - הוא היה היחיד שבאמת היו לו כישורים שימושיים כלשהם. לאונרדו היה המנהיג, אבל יכולות המנהיגות שלו הגיעו בד בבד עם שתלטנות מעצבנת ונטייה לחפרנות. רפאל היה סתם חוצפן, ייתכן כתוצאה מההורמונאליות של גיל ההתבגרות, והוא התאמץ יותר מדי להיות מגניב (סליחה, מדליק). אמנם מיכאלנג'לו היה מצחיק וחברה'מן,  אבל הוא היה גם טיפה מטומטם וחסר אחריות. בהתחשב בכך שהדבר היחיד שאמרו עליו בשיר הפתיחה זה שהוא רקדן, נראה לי שהזלזול הקל שחשתי כלפיו היה מוצדק. מה תעשה כששרדר יגיע, הא מיכאלנג'לו? תרקוד איתו פסדובלה??

ההורים שלי לא ממש הבינו למה אהבתי אותם כל כך. נראה לי שמה שהכי הפריע להם היה סיפור המסגרת, שבאמת היה אחד מהמופרכים, אפילו בשביל תוכנית אקשן מצויירת לילדים. נינג'ה גולה לניו יורק, חי בתעלות הביוב ומגדל כמה צבים נטושים להנאתו. יום אחד, עקב חשיפה ל-"מוטגן" ירוק בוהק, הוא הופך לחצי עכברוש וצביו נהפכים לחצי בני אדם. לאור זאת, הוא עושה מה שכל אדם (או חצי אדם, חצי עכברוש) שפוי במצבו היה עושה - הוא מחליט לגדל את הצבים ולהכשיר אותם באומנויות הלחימה כדי שיוכלו להיאבק ברשע. כילדה קטנה בשלב התפתחות קוגנטיבי בו האמיתי והאפשרי לא היו מובדלים כל כך מהפנטסטי והדמיוני, כל הסיפור הזה התקבל אצלי בשלוות נפש גמורה. צבים מדברים? סבבה. נלחמים ברשע? בטח. אוכלים פיצה? מובן מאוד, גם אני אוכלת פיצה.

כאדם בוגר, אני מבינה את ההורים שלי קצת יותר. למעשה, עוד בצעירותי, כשאחותי החלה לצפות ב"אופנוברים ממאדים" באדיקות, שהיה מגוכח ומטומטם לחלוטין בעיני, הבנתי שכנראה גם צבי הנינג'ה לא היו פאר היצירה האנושית. הוי התמימות שאבדה.

לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת שוב בצבי הנינג'ה (בהשראת המתכון בהמשך), ופתאום זה הכה בי - ככל הנראה האלמנט הכי מופרך בסדרה הזו. איך לעזאזל היה לצבי הנינג'ה כל כך הרבה כסף לפיצה?? הם הזמינו פיצה בערך פעמיים בפרק בממוצע. בהנחה שכל פעם הם הזמינו 2 משפחתיות (לצבים מתבגרים יש תיאבון גדול, והם היו צריכים כמה חתיכות ספייר כדי לזרוק אחד על השני) ב-40 ש"ח לפיצה, מדובר בהוצאה של 30880 ש"ח על פיצה לאורך 193 פרקים. זה מלא כסף! יא אללה איתכם צבים מטומטמים! אולי אם הייתם מבזבזים קצת פחות הייתם יכולים להרשות לעצמם לשכור איזו דירה נחמדה בפרוורים במקום לגור בתעלת ביוב מסריחה.
ליאונרדו! אתה המנהיג! לא חשבת לתפוס קצת אחריות וללמד את הצבים התנהלות כלכלית נבונה מהי??
אמרתי לכם שליאונרדו מעאפן.

עדויות תומכות לתיאוריה של אישי.
כמה פיצות יש פה?!

(אישי מתערב פה ומבקש להעיר 2 דברים. ראשית, ככה"נ הם הזמינו הרבה יותר מ-2 פיצות בכל הזמנה שכן זכורות לו ערימות של מגשי פיצה, לפחות 5-6. שנית, הוא מעיר ש-30880 זה ממש לא מספיק כדי לשכור דירה מרוווחת דיה לאורך זמן, אפילו במחירים של שנות השמונים, ושבתעלות הביוב לפחות לכל אחד היה חדר משל עצמו. יש לקחת את ההערות הללו בעירבון מוגבל שכן מדובר בבחור שהתחפש בילדותו לשרדר, מרצונו החופשי.)

כיום אנחנו ילדים גדולים, ורובנו כבר לא צופים בצבי הנינג'ה. נהיינו צופים ביקורתיים ומתוחכמים יותר, שיודעים לסנן החוצה מסרים בעייתיים כמו יעילותו של האלימות בפתרון סכסוכים, והלגיטימיות להוצאות מופרזות על פיצה בטייק אווי. אבל איך נלחמים בפיתוי? (של להזמין פיצה בטייק אווי, לא של לפתור סכסוכים בעזרת אלימות. לשם כך תיאלצו להיעזר במומחה בבריאות הנפש, ולא בבלוג אוכל באינטרנט)
אז הא לכם מתכון מעולה למאפי פיצה טעימים, קלים ומהירים שמצאתי בבלוג טולטולים. מלבד העובדה שמאוד כיף לקרוא בבלוג, יש במתכון שם גם תמונות של שלבי ההכנה (מה שלי אין, כי אני עצלנית), אז בהחלט כדאי לסור ולראות. שימו לב במיוחד להנחיות ליצירת בצק בצורת ראשו של צב נינג'ה. ברגע שהיא כתבה את זה ידעתי שאני חייבת לנסות להכין את השבלולים הללו. בחורות שמבינות בצבי נינג'ה הן זן איכותי במיוחד שראוי לסמוך על דבריהן.
האווריריות של הבצק במתכון הזה מגיעה מאבקת אפייה ולא משמרים, כך שאמנם לא מדובר בפיצה הכי אוטנטית, אבל אפשר להכין את המאפים האלה מהר. מדדתי 10 דקות מתחילת ההכנה ועד ההכנסה לתנור. עם אפייה של 15-20 דקות יש לכם מענה לפיצה קרייבינג תוך פחות זמן משיקח לכם לקבל פיצה שהזמנתם מטייק אווט. הם מעולים כארוחת ערב מהירה וידידותית לילדים, או כנשנוש לאירוח קליל.

שבלולי פיצה 
מבוסס על: מתכון מהבלוג טלטולים (עם שינויים קלים שלי)
עלות: כ-11 ש"ח (לפני תוספות)
כמות: כ-20 מאפים

מרכיבים:
1/2 כוס שמן
1 כף חומץ
3/4 כוס חלב
1 כפית מלח
1 כפית אבקת אפייה
2.5 כוסות קמח

6-8 כפות רסק עגבניות, עגבניות מרוסקות, או רוטב עגבניות מוכן
גבינה צהובה מגוררת (אני השתמשתי ב-150 גרם בערך. אפשר גם להשתמש בכמה פרוסות גבינה צהובה שקרעתם לפיסות)
תוספות - תירס, פלפל קצוץ, זיתים פרוסים, טונה... (רק לא אנשובי!!)

הוראות הכנה:טורפים בקערה את השמן החומץ החלב והמלח (החומץ יגרום לחלב להתפרק קצת, זה בסדר).
מערבבים פנימה את אבקת האפייה והקמח עד לקבלת בצק נוח לעבודה (הוסיפו עוד כף או שתיים קמח אם הבצק דביק מדי).
מחלקים את הבצק לשתיים ומרדדים כל חלק לעלה מלבני דק.
מורחים על כל עלה 3-4 כפות רסק או רוטב, מפזרים מעל גבינה, ותוספות אם רוצים.
מגלגלים כל עלה לרולדה (מגלגלים מהצד הרחב), פורסים כל רולדה לכעשרה פרוסות, ומעבירים את הפרוסות בזהירות לתבנית אפייה משומנת. אם השתמשתם בעגבניות מרוסקות או ברוטב מימי הפרוסות שלכם יגירו קצת נוזלים בשעת החיתוך. לא נורא.
אופים בחום בינוני, 180 מעלות במשך 15-20 דקות עד שהמאפים מזהיבים והגבינה נמסה ומבעבעת.
קוואבנגה!

המממ... לא בדיוק מה שהזמנתי בטלפון. אי אפשר לסמוך על השליחים האלה.

הייתי כותבת פה נומנומנום אבל לא נראה לי שהנומנומנום היה קיים
בתחילת שנות התשעים.

מבצע שנורז ואורז קוקוס חמוץ חריף

כשהייתי בתיכון הייתי משוכנעת שאמא של נעמה מכינה את האורז הכי טעים בעולם. זה היה בסך הכל אורז עם גזר ובצל מגוררים ומטוגנים, אבל איכשהו נוצר מאכל שהילך עלי קסם. בכל פעם שנעמה הייתה מוציאה את הטאפרוואר עם ארוחת הצהריים הייתי נכנסת להיכון - אורז או לא אורז? אם אכן התמזל מזלי והיה מדובר באורז הנחשק, המבצע ("שנור אורז"? "שנורז"?) החל. טכניקות הנעות בין "יואו יש לך מלא אורז! בחיים לא תצליחי לסיים הכל לבד!" לבין "שוד ושבר! השארתי את האוכל בבית! מה חבל שאין מי שיציל אותי מיסורי הרעב" לבין "תראי ציפור! ... אוי... לאן האורז נעלם?" נוסו בהצלחה מעורבת. ייתכן והייתי צריכה לנסות "תראי ציפור מתה!" שכן נעמה המדוברת היא בלונדינית (מהממת ותפוסה), אבל לא חשבתי על זה בזמנו. בכל מקרה סביר להניח שמה שהיה יוצא מזה זה כאפה. 


בכל אופן, בשלב כלשהו נעמה, שכנראה חששה לשלומה ובטחונה האישי, התחילה להביא קצת אקסטרה בטאפרוואר, שיהיה לי. כפרה עליה.
ואז גיליתי גילוי עוד יותר מרעיש - אם אני הולכת לנעמה הביתה, אפשר לאכול שם צהרים ולקבל צלחת אורז לגמרי שלי! אח... חיים טובים.
לפני שאתם שואלים, כן, ביקשתי את המתכון, הוא פשוט. בצל וגזר מטוגנים, אורז, מתבלים במלח ופלפל... משהו כזה. אני לא בדיוק זוכרת, זה היה מזמן. ניסיתי להכין בעצמי, אבל זה פשוט לא היה אותו דבר. 


כיום כמעט ולא יוצא לי להכין אורז, זה התפקיד של אישי, שעושה זאת הרבה יותר טוב ממני. נכון לכל בשלנ/ית ראוי/ה לשמו/ה יש את השיטה להכנת האורז האולטימטיבי? אז זהו, אני עוד לא הגעתי לשלב הזה, בלשון המעטה. אפשר להגיד שיש לי בעיות עם בישול פחמימות במים. אורז... פסטה... כל עניין התזמון שם מעיק עלי. אני נוטה לשים אותם במים ולשכוח מהם עד שיש ריח של שרוף ו/או הצפה של הכיריים. כעת ישנה הסכמה לא פורמלית ביני לבין אישי שהוא מטפל בדברים האלה. הבעיה היא שהוא אוהב את האורז שלו לבן פשוט, וטהור, ללא קשקושים ותוספות, שרק הורסים את טעם האורז לדעתו. מכיוון שהגענו להסדר נוח לשנינו אני משתדלת שלא לנדנד את סירת הפחממות, אבל מדי פעם אני מתמרדת ומכינה בעצמי אורז עם מלא תוספות טעימות.


אחד מהמתכונים האהובים עלי הוא מתכון לאורז עם קוקוס קלוי, ג'ינג'ר, צ'ילי, וליים. חמוץ, חריף וממכר. המתכון המקורי עושה שימוש באורז בסמטי, אבל עד כה לא יצא לי לנסות - האיש אחראי גם על קניית האורז, ועד שעשיתי מעשה וקניתי בעצמי אורז בסמטי, הוא התגלה כמכיל תוספת חלבונים, איף יו קנואו וואט איי מין, כך שעד כה השתמשתי רק באורז פרסי לבן רגיל. בנוסף, לרוב אין ליים בסופר, אז אני מחליפה בלימון. אני מניחה שללא ההחלפות המתכון יהיה אף יותר טוב. אשמח אם תנסו ותדווחו.


אורז קוקוס עם ג'ינג'ר, פלפל חריף ולימון
מבוסס על: מתכון מתוך הספר Vegetable Heaven של מולי קאצן
עלות: כ-8 ש"ח
כמות: כ-8 מנות


מרכיבים:
2 כוסות אורז לא מבושל (בסמטי, לבן או חום, במתכון המקורי. גם פרסי לבן יוצא סבבה)
1 כוס קוקוס יבש (לא ממותק) מגורר
1 כף שמן
בצל גדול קצוץ (אמורים לקבל 2 כוסות בצל קצוץ)
1/3 פלפל חריף קצוץ (במתכון המקורי יש 2-3 פלפלי חלפניו או סראנו. אשאיר זאת לחובבי חריף)
2 כפות ג'ינג'ר קצוץ
2 שיני שום קצוצות
1+1/2 כפיות מלח, או לפי הטעם
גרידה מלימון אחד
4-6 כפות מיץ לימון (אני שמה 6)


הוראות הכנה:

קוקוס זהוב

הכינו את האורז לפי העדפתכם (אני פשוט שמה אותו בסיר עם 4 כוסות מים, מביאה לרתיחה ומבשלת כ-20 דקות. אבל אתם לא חייבים להקשיב לי...).
בזמן שהאורז מתבשל מכינים את התוספות: קולים את הקוקוס במחבת או סיר, תוך כדי ערבוב עד שהקוקוס מתחיל להזהיב. שימו עליו עין, זה קורה תוך דקה או שתיים. 
במחבת נפרדת (או באותו מחבת, לאחר שהוצאתם את הקוקוס), מטגנים את את הבצל בשמן עד שהוא מתחיל להזהיב, כ-10 דקות. מוסיפים את הפלפל החריף, הג'ינג'ר, השום וחצי כפית מלח, מורידים לחום נמוך ומטגנים כעשר דקות נוספות.
כשהאורז מוכן מערבבים פנימה בעדינות את התערובת המטגנת. מוסיפים בהדרגה את יתר המלח, הגרידה, מיץ הלימון ואת רוב הקוקוס (שומרים קצת לקישוט). 
מגישים עם קצת קוקוס מעל, בליווי פלחי לימון ופרוסות קיווי, אם רוצים.

על עוגיות סבתא ועוגיות קוואקר ללא מרגרינה

כבר מזמן לא העליתי מתכון לעוגיות ללא מרגרינה ואני מתנצלת על כך קוראי היקרים. חגים, לחץ, ומתכונים שבאמת היו צריכים עוד מקצה שיפורים עיכבו אותי. אז היום, סוף סוף, עוד מתכון של עוגיות עם שמן, בלי חמאה או מרגרינה, לאוסף.

ברי מזל הם האנשים שיש להם עוגיות של סבתא, או לפחות זכרונות שלהם. לא לכולם יש סבתא. לא כל סבתא אופה עוגיות. יש כמובן סבתות שאופות ומבשלות עוד שלל מטעמים במקום או מלבד עוגיות. אל לנו לזלזל לרגע ביכולותיה של סבתא. אבל עוגיות של סבתא זה משהו מיוחד.
סבתא שלי לא בדיוק הייתה ידועה ביכולותיה במטבח. היא לימדה, ניהלה, עבדה עם ילדים עם קשיי למידה, פיתחה תוכניות לחינוך מיוחד... רק בלבשל היא לא השקיעה יותר מדי. כנראה שבינה ובין סבא שלי הם הצליחו איכשהו להאכיל את ילדיהם בצורה סבירה, אחרת לא הייתי פה. אבל ברגע שאמא שלי הייתה גדולה מספיק האחריות על הבישולים הועברה אליה. כך, כשאני הכרתי את סבתא שלי לא היו לה איזהשהם תבשילים או מאפים מיוחדים שהיא הכינה מימים ימימה. למעשה, כששאלתי את ההורים שלי מה סבתא יודעת לבשל הם גיחכו קלות וענו ב-"דיאט קולה". אבל מה, סבתא שלי הייתה חכמה. היא השכילה להבין שראוי לה, ולכל סבתא באשר היא, להצטייד בעוגיות סבתא ראויות לשמן. אני בספק אם היא הייתה מכינה אותם כשאנחנו הנכדים לא היינו בסביבה, במיוחד מכיוון שהיא הייתה סוכרתית, אבל כל פעם שבאנו, היינו מכינים איתה את עוגיות הסבתא המסורתיות. העוגיות של סבתא שלי היו עוגיות קוואקר עם קינמון, צימוקים ו/או שוקולד צ'יפס. ברור שאני עוד זוכרת את טעם, והריח ואת המטבח הכחול עם הטפט על הקיר. לערבב עם כף עץ, לסדר גושי בצק על התבנית ולחטוף טעימה פה ושם... סבתא שלי הייתה גרה בארה"ב. לרוב לא הייתי רואה אותה יותר מפעם, אולי פעמיים בשנה. בשנים האחרונות גם די ירדנו מעניין העוגיות - היה לה קשה לעמוד וללכת. אבל אני זוכרת את עוגיות הסבתא שלה, ואני אוהבת אותה על כך שהיא ייצרה לי ולשאר הנכדים שלה זכרונות כאלה.
אמרתי לכם שהיא הייתה חכמה.

צימוקים - הפתעה טעימה או מקור כל
הרוע בעולם? (אם אתם בדעה השנייה אפשר
להשמיט אותם מהמתכון)

היא חסרה לי. לא בצורה מעורפלת כזאת של "אוי חבל אני מתגעגעת", אלא בנקודות מאוד אמיתיות וקונקרטיות. חבל לי שהיא לא קוראת את הבלוג שלי. איך היא הייתה נגנבת שנכדה שלה כותבת בלוג אוכל בעברית. ברור לי שהיא הייתה משאירה הודעות מביכות בעברית המעט תנ"כית שלה ותמיד חותמת בגאווה כ"סבתא".
חבל לי שהיא לא הייתה בחתונה שלי, שהיא לא פגשה את אישי, אבל טוב נו, אלה כבר כאבים סטנדרטיים של נכדה שאיבדה סבתא קרובה.

אני לא יודעת אם מישהו שמר את המתכון המדוייק שהיא השתמשה בו, זה גם לא ממש משנה. היום אביא את הגרסא שלי לעוגיות קוואקר, עם צימוקים, שוקולד וקינמון. כל עוד השילוב הזה נמצא הזכרון נשמר.
הרבה זמן אני בחיפוש אחר מתכון טוב לעוגיות קוואקר שמבוססות על שמן, ללא חמאה או מרגרינה. אלה עוגתיות מדי, אלה יבשות מדי... בשבוע שעבר נתקלתי במתכון לחיתוכיות קוואקר עם שכבת שוקולד באמצע. הם יצאו לא רע, לאחר כמה שינויים מצידי, אבל חשבתי לי שהבצק, עם השינויים שעשיתי, עשוי לנפק את עוגיות הקוואקר שחיפשתי. אכן, מצאתי את מבוקשי - עוגיות מעט פריכות מבחוץ, רכות מבפנים, מלאות בשוקולד וצימוקים, ומפיצות ריח נפלא בכל הבית. מומלץ!

עוגיות קוואקר עם צימוקים, שוקולד וקינמון (ללא מרגרינה) 
מאת: בישול בזול (מבוסס במעומעם מאוד על המתכון הזה)
כמות: כ-45 עוגיות
עלות: כ-13 ש"ח

מרכיבים:
1/2 כוס צימוקים
2 כוסות קוואקר
1.5 כוסות סוכר חום
1.5 כוסות קמח
1/2 כפית אבקת אפייה
1/2 כפית סודה לשתייה
1/2 כפית מלח
1/2 כפית קינמון
3/4 כוס שמן
2 ביצים
80 גרם שוקולד מריר

הוראות הכנה:
מניחים את הצימוקים בקערה, מכסים במים חמים ונותנים להם להתרכך קצת.
בזמן שהצימוקים מתרככים מכינים את הבצק. מערבבים בקערה את כל המרכיבים היבשים: קוואקר, סוכר חום, קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה, מלח, וקינמון.
מוסיפים את השמן והביצים (רצוי לטרוף מעט את הביצים לפני ההוספה. אפשר לעשות זאת בכוס בה מדדתם את השמן, שלא תצטרכו לשטוף עוד כלי), ומערבבים עד שהתערובת אחידה.
קוצצים את השוקולד (ראו פה להמחשה), מסננים את הצימוקים מהמים ומערבבים את שניהם לתוך הבצק.
יוצרים כדורים בגודל שבין מסטיק עגול לאגוז מלך ומניחים על תבנית משומנת עם מרווח של כמה ס"מ בין כדור לכדור. לא להיבהל אם הבצק קצת מתפרק ולא מחזיק. הוא מתייצב יותר באפייה, על דאגה.
אופים בתנור בחום בינוני, 180 מעלות, במשך 8-12 דקות עד שהעוגיות מתרחבות ומזהיבות מעט.
תנו לעוגיות להתקרר כמה דקות לפני שאתם מורידים אותם מהתבנית, שלא תתפרקנה.

מה עושה פה מיכאלנג'לו? תגלו בקרוב...

מחשבות על קוטג' ואחריות צרכנית

על התחריר של הקוטג' (קליט!) שמעתי אתמול בלילה. פתאום במבזק של עשר מדברים על חלב בקרטון, גבינה לבנה ומבצעים בסופר. עדיין לא הצלחתי להבין למה הנושא עלה לכותרות דווקא עכשיו, הרי מחאות בפייסבוק תמיד יש, והמחיר של הקוטג' הוא מזמן גבוה. אבל המחאה קיימת, הנושא עלה לסדר היום הציבורי, אז אני, כבלוגרית מוצלחת ומעצבת דעה (היי אמא!), מן הראוי שאגיד משהו בנושא.


אני מוצאת במחאה הזו צדדים חיוביים ושליליים. 
הצד החיובי הבולט בעיני הוא כמובן החרם הצרכני עצמו. אנחנו אלה עם הכסף ואנחנו יכולים להחליט איך להוציא, או במקרה הזה, לא להוציא אותו. חברה צרכנית אחראית יודעת להשתמש בכוח שלה, גם מול חברות גדולות המשוכנעות שהן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. אם אנחנו משחקים בשוק קפיטליסטי חופשי, אסור לשכוח שיש שני צדדים למשחק. ממחויבותינו למחות ולהפסיק לצרוך קוטג', או כל מוצר אחר, אם המחיר לא מוצא חן בעינינו. 


הצד השלילי שאני רואה במחאה הזו הוא בעיקר בשיח ובמנטליות שהיא יוצרת. קודם כל יש פאניקה: "הקוטג' עלה ל-8 שקל אי אפשר לחיות פה יותרררר!!!" "במדינת ישראל רעבים ללחם ותנובה ממשיכה לעשות עלינו קופה!!!1". חבר'ה! תנו לעצמכם שתי סתירות ותירגעו. מחיר הקוטג' עולה מאז שהוא יצא מפיקוח. אתם לא הולכים למות מרעב בגלל שמחיר הקוטג' עלה בכמה עשרות אגורות בשבוע האחרון. אם הצלחתם לשרוד עד עכשיו כנראה שזה לא מה שישבור אתכם. זוכרים את משבר העגבניות לפני חצי שנה? את המחסור העולמי באורז לפני שנתיים? עברנו את המשברים האלה (ואת הצנע. נראה לי שאז היה קצת יותר קשה), נעבור גם את זה. זריית פאניקה עושה רק רע לכולם, ומונעת מאיתנו לנהל דיון שקולים ועקרוני בנושא. אם כל מה שיצא מהסיפור הזה הוא שמחיר הקוטג' ירד במשך חודש עד שתשכח הסערה, אז לא עשינו כלום.


מלבד הפאניקה, אני לא אוהבת את רוח חוסר האונים שנודף מכל הסיפור הזה. אנחנו חיים במדינה מערבית עם סופרמרקטים מלאים כל טוב. יש בנמצא המוני מוצרים בריאים, מזינים וטעימים בסופר שיותר זולים מקוטג' (לנוחיותכם אביא כמה דוגמאות בהמשך). אם אנחנו כחברה רוצים להגדיר שקוטג' הוא מוצר יסוד ולהוריד את מחירו בהתאם, זה לגיטימי. אבל אל תקנו את הסיפור הזה שאין לנו בחירה, שתמיד דופקים אותנו, ושלאזרח הקטן אין סיכוי, רק כי מחיר הקוטג' עלה. "החברות הגדולות שולטות על הכל", "אי אפשר לחיות במדינה הזאת בלי להיות עשיר"... המטליות הזו, שמוותרת על האחריות האישית, מטריפה אותי. יש חלופות לקוטג'! אמנם המחירים עולים אבל עדיין אפשר לקנות אוכל בלא הרבה כסף. רק צריך להיות צרכן יותר אחראי ומודע. זה אומר להשוות מחירים, לעבור על חשבוניות, ולהתגמש בהעדפות שלנו אם משהו שאנחנו אוהבים נהיה פתאום יקר מדי. קנייה עיוורת, מתוך הרגל ובלי לחשוב על המחיר זה הרי זה מה שהכניס אותנו לכל הברוך הזה. מחיר הקוטג' מטפס, לאט אבל בטוח, מאז שהוא יצא מפיקוח. אז למה המשכנו לאכול אותו? כי אין לנו כוח להסתכל על המחיר? כי אנחנו לא רוצים להרגיש עניים? כי התרגלנו? 
ברגע שקונים את הסיסמאות האלה שאי אפשר לשנות את המציאות, שהכל אבוד ושאין סיכוי לחיות בלי מינוס, אנחנו מוותרים לעצמנו מראש. למה לי להתאמץ, להצטמצם, ולחסוך? למה לי לבדוק מחירים, לחשב עלויות ולמצוא חלופות? ממילא אני אהיה בחובות! 
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". נכון, יש במדינה אי צדק, וחוסר שוויון, ופערים. יש התנהגות מונופוליסטית מצד חברות שאמורות להיות בתחרות ועוד שלל חלאים כלכליים שמקשים עלינו. אמת. זה לא מסיר את האחריות מכל אחד ואחת מאיתנו לעצמו ולמשפחה שלו - לחיות בתוך האמצעים ולא מעבר להם. גם אם זה אומר שצריך להצטמצם, להתגמש, ולשנות הרגלים. 
זה לא משחק מכור. זה אפשרי.


יאללה, רוצים רוצים תרגיל גמישות? בואו נמצא שלושה חלופות לקוטג' לחודש החרם הצרכני:
1. מוצרי חלב בפיקוח
אנחנו כל כך עסוקים לבכות על מר גורלנו כרגע ששכחנו שיש מוצרים שעדיין בפיקוח: 2.35 ש"ח לשמנת חמוצה, 1.58 ש"ח לאשל, 1.44 ש"ח לגיל. כולם ממש זולים, והולכים מעולה ליד החביתה.
(מישהו אמר לי להמליץ לקוראים לקנות אשל ולערבב לתוכו גרגרי טפיוקה, לקבלת מרקם דמוי קוטג'. אמרתי לו שזה נשמע דוחה, אבל לא יכולתי שלא ליידע אתכם קוראי היקרים למקרה שזה יעניין מישהו בכל זאת.)


2. חומוס
גם ישראלי למהדרין, גם ניתן לגיוון על ידי תוספות של עשבים, תבלינים, גרגרים ועוד. יש פה שלושה מסלולים, כולם זולים יותר מקוטג'. 
- אפשר לקנות חומוס מוכן, קילו עולה כ-15 ש"ח (להשוואה, קילו קוטג' יעלה לכם 32 ש"ח).
- אפשר להכין מגרגרי חומוס משומרים. הנה מתכון: http://www.chef-lavan.co.il/tabid/53/RecipeID/5206/default.aspx (הא הא, זה מהאתר של השף הלבן ששייך לתנובה).
- אפשר להכין מגרגרי חומוס יבשים. זה לוקח טיפה יותר זמן, אבל זה הכי זול והכי טעים. נסו את המתכון פה: http://humus101.com/?p=4


3. חזה עוף
כן, אני יודעת, זה לא ממרח. אבל אם אתם מחפשים חלבון דל שומן, חזה עוף הוא מקור מעולה לכך. חשבו על המחירים שניה - חזה עוף עולה בסביבות ה-20 ש"ח לקילו. קוטג' עולה 8 ש"ח ל-250 גרם, כלומר, 32 ש"ח לקילו. אתם קולטים? קוטג' עולה 50% יותר מחזה עוף. אז למה בדיוק ננעלנו על קוטג' כשאפשר לקנות עוף בפחות כסף, ולהכין איתו הרבה יותר דברים טעימים? במקום חביתה קוטג' וסלט לארוחת הערב, הכינו מוקפץ עם חזה עוף ומלא ירקות. גם זול יותר, וגם הכל בסיר אחד, כך שיש פחות כלים לשטוף. אפשר לגוון בתיבול עם רוטב סויה, שמן שומשום, חלב קוקוס, צ'ילי מתוק, חמאת בוטנים, עשבי תיבול שונים... 


לסיכום חברים, אל תאבדו תקווה. חשוב לעשות שרירים צרכניים, להתלונן ולהיאבק במחירים שלא נראים לנו, אבל אל תשתכנעו בסוף מכל התלונות. עליית מחירי הקוטג' איננה סוף העולם. אפשר לאכול טוב ובזול גם בלעדיו.